אנחנו מתווכחים על חוק הגיוס כבר שנתיים וחצי, אבל הוויכוח הזה הוא קצה הקרחון שמגלם בתוכו בעיה גדולה הרבה יותר. מדינת ישראל מנהלת "פנקסנות" נפרדת מול כל מגזר, מפרידה בין חובות לזכויות ומפקירה את האזרח הקטן לידי עסקנים. למעשה אין בישראל כרגע חוזה חברתי אחד, אלא ארבע, לכל אחד מהמגזרים שמרכיבים אותה.
במדינת ישראל אין הלימה בין חובות לזכויות. יש קבוצות שדורשים מהן הכל ונותנים להן פחות, ויש קבוצות שדורשים מהן מעט ומתקצבים אותן בנדיבות. המדינה מחזיקה חוזה נפרד לכל מגזר, ובכך היא מנציחה הפרדה מוחלטת שמונעת מאיתנו להפוך לחברה בריאה. הגיע הזמן להסדרה גורפת: אזרח במדינת ישראל הוא אזרח שווה זכויות ושווה חובות ללא קשר לשיוך המגזרי שלו.
חשוב להבין: הקריאה לחוזה חברתי חדש היא לא מתקפה נגד הציבור החרדי. להיפך, החוזה הקיים פוגע בחרדי הקטן לא פחות משהוא פוגע בחילוני שמשרת במילואים.
כשהמדינה בוחרת לנהל את האזרחים החרדים שלה דרך עסקנים פוליטיים במקום ישירות מול האזרח, היא מפקירה אותם. האמא החרדית שרוצה לשלוח את הילד שלה לחינוך אחר, או ההורה שסובל מחוסר פיקוח על גנים בתוך הקהילה, מוצאים את עצמם חסרי אונים. הם לא יכולים לפנות למדינה שתגן עליהם; הם תלויים בעסקן שמתעדף אינטרסים פוליטיים על פני טובת הפרט. מדינת ישראל ממנה מתווכים לא הוגנים שמרוויחים מהסטטוס קוו, ומפעילים לחץ אדיר להשאיר את המציאות כפי שהיא, על גבם של האזרחים.
אותו עיוות קיים גם מול החברה הערבית. המדינה אומרת להם: "אל תתגייסו, אתם לא חייבים", אבל מצד שני מפקירה את הביטחון האישי בכפרים שלהם ונותנת להם לדמם ברחובות בגלל היעדר אכיפה ומשילות. זהו "הדיל" המעוות: ויתור על חובות בתמורה להפקרה של זכויות בסיסיות כמו חיים וביטחון. גם פה, המנגנון כל כך מוטמע שהממשלה מסרבת לגעת בו.
הגיע הזמן לחוזה אזרחי חדש ומקיף. כזה שרלוונטי לכל אזרחי המדינה באופן שווה, שיודע להתייחס לבעיות היסוד של כל ילד, כל חייל וכל משפחה. השיח על גיוס מעוור אותנו, אנחנו לא צריכים רשימת מכולת של "כמה יתגייסו". אנחנו צריכים תפיסת עולם שמעמידה את האזרח במרכז. מגיע לנו מדינה שעובדת בשביל האזרחים שלה, ומצפה מהאזרחים שלה לתרום בחזרה.
אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות במערכת של קומבינות מגזריות. התיקון חייב להיות שורשי: הסדרה של כל מערכת היחסים בין המדינה לפרט. רק ככה נוכל לבנות פה חברה שבה השכנות היא לא רק גיאוגרפית, אלא שותפות גורל אמיתית.
הכותבת היא סרן במיל', חברת הנהגת הרבעון הרביעי