זה לא סיפור על מוסכים. זה סיפור על בחירה. על הרגע שבו אזרחים ישראלים עוצרים בצד הדרך, שוקלים מספרים, ומחליטים להיכנס לשטח שמערכת הביטחון עצמה מגדירה כמסוכן, לפעמים קטלני. לא כדי לבקר, לא כדי לעבוד, אלא כדי לתקן רכב.
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה שקטה, כמעט חבויה. ישראלים חוצים את הקו הירוק ונכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, אל ערים וכפרים שבהם הכניסה אסורה לישראלים, כדי לחסוך כסף. הפערים במחירי המוסכים בין ישראל לשטחים עצומים, מוחשיים, כאלה שלא משאירים מקום לדמיון. עבור רבים, זה לא חיסכון שולי, אלא הבדל של ממש בין יכולת לתקן רכב לבין ויתור עליו, בין רכב שנוסע לבין רכב שמושבת בצד הדרך.
אבל מאחורי החיסכון הכלכלי הזה מסתתר סיכון מוחשי לחיים.
בוואלה יצאנו לשטח, כדי להבין את התופעה. ולשאול את השאלה שהמדינה כמעט לא שואלת בקול רם: איך נוצר מצב שבו אזרחים ישראלים נכנסים ביודעין לאזורי סיכון, כמעט באין מפריע.
כשמפרקים את המספרים, התמונה מתבהרת במהירות. פחחות רכב מלאה בישראל, כולל תיקונים בסיסיים, עומדת בממוצע על 5,500 עד 8,500 שקלים, תלוי בהיקף הנזק. לא פעם מדובר בסכום שמתקרב לערך הרכב עצמו, במיוחד כשמדובר ברכבים ישנים יחסית. מעבר לקו הירוק, אותו תיקון מתומחר בפחות ממחצית, ולעיתים אף בפערים חדים בהרבה.
כך גם בחלקים. פלאנץ לרכב בישראל עולה סביב 1,000 שקלים ולעיתים יותר, עוד לפני עלות העבודה. בשטחים, כך מספרים הנהגים, המחיר עומד על כ-300 שקלים בלבד, כולל עבודה. פער שממחיש עד כמה העלויות בישראל מרחיקות נהגים אל מעבר לקו.
במקרים חמורים יותר הפערים הופכים דרמטיים. החלפת מנוע בישראל מתחילה ב-5,000 שקלים ויכולה לטפס הרבה מעבר לכך. מעבר לקו המחירים נעים סביב 1,500 שקלים. תיקון מזגן, שנחשב בישראל להוצאה כבדה בפני עצמה, מתחיל ב-3,500 שקלים ומעלה, בעוד שבשטחים מדובר בסכום של כ-1,500 שקלים.
הדוגמאות רבות, והמחירים משתנים ממוסך למוסך, גם בישראל וגם מעבר לקו. יש מי שימצא יקר יותר ויש מי שימצא זול יותר. אבל המכנה המשותף ברור. הפערים אינם שוליים. הם שיטתיים, עקביים, וברורים לכל מי שמחזיק רכב ישן ומנסה להחזיק את הראש מעל המים.
בעלי המוסכים שפגשנו בשטחים לא נראים מופתעים. עבורם זו שגרה. ישראלים מגיעים מדי יום, לעיתים בשעות קבועות, דרך קשרים אישיים, המלצות וחברים. "הם יודעים לאן להגיע", אומר אחד מהם. "הם יודעים שזה זול יותר". הוא לא שואל שאלות, לא מתעניין בפוליטיקה ולא עוסק בביטחון. מבחינתו זו פרנסה. עוד רכב, עוד תיקון.
אבל מה שנראה כשגרה כלכלית, הוא מציאות ביטחונית נפיצה. כל כניסה כזו מתרחשת בלי הגנה ובלי יכולת חילוץ מיידית. גורמי ביטחון מזהירים כבר שנים שהכניסה לשטחים מסכנת חיים, לא כהצהרה כללית אלא כהערכה מבצעית. די באירוע נקודתי, בהסלמה מקומית או בהחלטה של חוליה אחת, כדי להפוך רכב אזרחי לאירוע חטיפה או פיגוע.
אלא שהתופעה אינה מסתכמת רק בנהגים שמחליטים להיכנס בעצמם ולסכן את חייהם. בשנים האחרונות מתפתחת שכבה נוספת, אפורה יותר, כמעט בלתי נראית. מתווכים ישראלים, עבורם הכניסה לשטחים הפכה לשגרה ולפרנסה.
א', אחד מהם, מספר לוואלה בגלוי: "אני לא מפחד להיכנס לשטחים, הכל בידי שמיים. אני נכנס עם חזות של בחור דתי, שחור ולבן, וכולם כבר מכירים אותי. אני מביא להם עבודה. נכניס רכבים לתיקון וכל הצדדים מרוויחים". לדבריו, הוא מתווך בין בעלי רכבים בישראל לבין מוסכים בשטחים, לוקח את הרכב, מכניס אותו לתיקון ומחזיר. את פרנסתו, כך הוא מודה, הוא מרוויח בשחור. עמלה מבעל הרכב ועמלה נוספת מבעל המוסך. "זה הפך לשגרה", הוא אומר, בלי להסס.
הוא לא רואה בעצמו עבריין אלא פתרון. אבל בפועל, מדובר במי שלוקח על עצמו את הסיכון הביטחוני, פועל מחוץ לכל פיקוח, ומבסס מנגנון כלכלי שמעמיק את התופעה במקום לצמצם אותה.
גם הנהגים עצמם לא מסתתרים. ח', שתיקן את רכבו באזור קלקיליה, מציג תמונות מהמוסך שבו בוצע התיקון. "לא הייתה לי שום ברירה", הוא אומר. "אני אבא לילדים. לחסוך 3,000 שקל על תיקון לרכב זה מבחינתי הרבה מאוד כסף. זה גן לילד, זה אוכל לילדים לחודש". הוא מודע לביקורת. "אנשים מסתכלים מהצד ואומרים איזה ישראלים טיפשים שמסכנים את עצמם. אבל הייתי שם כבר כמה פעמים בשנים האחרונות ולא הרגשתי סכנה. אם יום אחד יקרה לי משהו, זה כנראה כי אלוהים החליט. אני בן אדם מאמין".
האמונה הזו, כך מזהירים גורמי ביטחון, היא חלק מהבעיה. תחושת ה"לא יקרה לי כלום" שנבנית לאורך זמן, יוצרת שגרה מדומה. העובדה שישראלים נכנסו ויצאו עד כה ללא פגע אינה ערובה לביטחון. ההיסטוריה מלמדת שהאירועים הקשים ביותר מתרחשים דווקא כשהסכנה נדחקת לשוליים.
גם בעלי המוסכים עצמם מדברים על כך כשגרה. אחד מהם אומר לוואלה: "המון ישראלים באים אליי כל יום. אין פה שום דבר מפחיד. מבחינתנו זו פרנסה. המחירים אצלנו הכי זולים, ורואים את זה בשטח כשהם בוחרים להגיע לכאן, כל יום מחדש".
אבל מאחורי תחושת השגרה הזו מסתתר קו אדום ביטחוני שנשחק. הכניסה לשטחים אסורה, אך האכיפה דלה. המדינה מזהירה, אך מתקשה לעצור. אין חסימה אפקטיבית, אין פיקוח רציף, ואין אלטרנטיבה כלכלית שתמנע מאזרחים לקחת סיכון כזה.
מאחורי תחושת השגרה שנוצרת בשטח מסתתרת מציאות ביטחונית רגישה. הכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית אסורה לישראלים ומוגדרת על ידי גורמי הביטחון כמסכנת חיים. במקביל, כוחות צה"ל פועלים באופן שוטף באזורים נפיצים במטרה לסכל איומים ולהגן על אזרחי ישראל. אלא שלצד הפעילות הביטחונית, מתגבשת תופעה אזרחית שבה אנשים בוחרים, מתוך שיקולים כלכליים, להיכנס ביודעין למרחב שמערכת הביטחון מזהירה מפניו.
המספרים ידועים, הפערים ברורים והסיכון מוכר. ובין האזהרות לבין המציאות, הולכת ונשחקת נקודת הגבול. לא בהחלטה אחת, אלא בשגרה יומיומית. שגרה שבה החיסכון גובר על החשש, והנסיעה למוסך מעבר לקו הופכת, עבור חלק מהישראלים, לעוד צעד מחושב בתוך מציאות שממשיכה להתקיים מתחת לרדאר.