השיחות בין ארצות הברית לאיראן צפויות להתחיל מחר (שישי) בעומאן, כשמאחורי הקלעים ברור לכולם: עצם העובדה שהשיחות כמעט בוטלו בגלל מחלוקת על מיקומן, מלמדת עד כמה הקרקע נפיצה.
על פי בכיר אמריקני, ביממה האחרונה התעוררו חילוקי דעות סביב מקום המפגש, והבכיר אף לא שלל שהמחלוקת נגעה לסוגיות נוספות מעבר לגרעין. בסופו של דבר הוחלט שעומאן תארח את השיחות, ומספר מדינות נוספות הצטרפו למאמץ התיווך כדי לוודא שהן אכן יתקיימו.
האיראנים התעקשו כי הדיון יתעסק אך ורק בתוכנית הגרעין, בעוד שהאמריקנים, מצידם, נמנעים בשלב זה מלהכחיש זאת במפורש - שתיקה שמספרת לא פחות מהצהרה.
אבל מי שמקשיב לקולות הבכירים בוושינגטון בימים האחרונים מבין שהשיחות בעומאן הן רק שכבה אחת בסיפור. מעליה נבנית שכבה נוספת: בניית "קייס", הצבת קווים אדומים, והכנת דעת הקהל לתרחיש שבו דיפלומטיה לא תספיק.
דונלד טראמפ עצמו בחר להרים את הטון. כשנשאל בריאיון האם המנהיג העליון באיראן צריך להיות מודאג, השיב בחיוב והבהיר: "הוא צריך להיות מאוד מודאג". טראמפ אף טען כי ארצות הברית כבר "חיסלה להם את הגרעין", והוסיף שאם הדבר לא היה נעשה, לא היה שלום במזרח התיכון, משום שמדינות ערב "פחדו מאוד מאוד מאיראן".
זהו טראמפ הקלאסי - מסר דרמטי, כמעט מוחלט, שמערב הישג צבאי עם הבטחה אסטרטגית רחבה. אך דווקא בתוך הרטוריקה הזו, מסתתרת גם הבנה אמריקנית עמוקה: תקיפה ישירה באיראן תהיה חריגה בקנה מידה היסטורי, על אף התקיפה הקודמת שהייתה חריגה מאוד, כזו שלא ניתן יהיה "להחזיר אחורה". ולכן, לפני שמגיעים - לשם טראמפ רוצה להראות שניסה.
כאן נכנס לתמונה שר החוץ מרקו רוביו, שמנסח את הקו הדיפלומטי הרשמי - ארצות הברית אינה רואה בפגישות "ויתור" או "לגיטימציה", אלא נכונות לדבר עם כל אחד, יריב או בעל ברית. מבחינת רוביו, עצם הישיבה לשולחן אינה חולשה, אלא כלי.
אבל רוביו גם מציב את רשימת הנושאים האמיתית לשיחות. כדי שהשיחות יהיו משמעותיות, הן חייבות לכלול לא רק את הגרעין, אלא גם את תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, את התמיכה שלה בארגוני טרור ברחבי האזור, ואת היחס של המשטר לאזרחיו. במילים אחרות: איראן רוצה שיחה נקודתית על גרעין. וושינגטון רוצה עסקה רחבה על כל הסוגיות.
רוביו גם מדגיש הבחנה שחוזרת שוב ושוב בשיח האמריקני: העם האיראני והמשטר האיראני אינם אותו דבר. הוא מתאר עם בעל תרבות והיסטוריה עמוקה, מול משטר שמבזבז את משאביו על ייצוא מהפכה, מימון טרור ושליחים ברחבי העולם במקום על רווחת אזרחיו.
זהו מסר שמנסה להשאיר פתח מוסרי: אנחנו לא נגד איראן, אנחנו נגד המשטר.
ואז מגיע ג'יי די ואנס, סגן הנשיא, שמספק את משפט המפתח שמחבר בין הדיפלומטיה לאיום. ואנס אומר שהנשיא ישאיר את כל האפשרויות פתוחות: הוא ינסה למצות פתרון לא צבאי, אבל אם יגיע למסקנה שהאופציה הצבאית היא היחידה - הוא יבחר בה. המשמעות ברורה. טראמפ מדבר על שלום, רוביו מדבר על משא ומתן, אבל ואנס מזכיר שהקו האדום אינו תיאורטי.
וכך, יום שישי בעומאן הופך לרגע מבחן. לא רק לשאלה האם איראן מוכנה לדבר, אלא לשאלה האם היא מבינה את מה שטראמפ מנסה לבנות. קייס שבו ארצות הברית תוכל לומר - ניסינו. דיברנו. הצענו. והם סירבו.
אם התקיפה תבוא, היא לא תגיע מתוך אימפולס. היא תגיע אחרי תהליך שבו טראמפ רצה להוכיח שהוא נתן לדיפלומטיה הזדמנות, אבל לא ויתר על האופציה האחרונה.
בעומאן, אם כך, לא ייבחן רק הסכם. ייבחן הזמן. ואם בזמן עסקינן, הקבינט יתכנס היום, לאחר שהוקדם מיום א' כשגם בישראל בטוחים שככל שהזמן עובר - התקיפה מתקרבת.