המחאה החדשה של האיראנים: חגיגות בהלוויות של הרוגי ההפגנות

איראנים שנהרגו בגל המחאות האחרון שטלטל את המדינה הובאו למנוחות בלוויות סוערות שכללו מוזיקת פופ רועשת וריקודים , במה שנראה כניסיון להפגין התרסה כלפי המשטר האסלאמי.

במקום טקסי אבל מסורתיים וקודרים, המנוהלים בידי איש דת שיעי, בני המשפחות השכולות הופכים את ההלוויות לחגיגות מוחצנות של חיי יקיריהם. לדברי אנליסטים, מדובר בצעד מכוון שנועד ללעוג לתרבות האדיקות הדתית שכופה התאוקרטיה האיראנית.

על פי דיווחים, רבות מהלוויות התקיימו רק לאחר שבני המשפחה נאלצו לשלם סכומים גבוהים כדי לקבל את גופות ההרוגים מחדרי המתים הרשמיים. עוד דווח כי גופות שוחררו רק לאחר שהקרובים חתמו על הצהרות שלפיהן ההרוגים השתייכו לבסיג' - מיליציה פרו־משטרית. מדובר בטקטיקה שנועדה לחזק את טענת השלטונות שלפיה המפגינים הם "טרוריסטים" שתקפו כוחות ביטחון, וכן להגדיל את מספר ההרוגים המדווחים בצד המשטר.

על פי הערכות מסוימות, כ־30 אלף בני אדם נהרגו בהפגנות שפרצו בסוף דצמבר והתפשטו ברחבי המדינה. הערכות אחרות מדברות על מספרים גבוהים אף יותר.

סוציולוגים איראנים אומרים כי האווירה בלוויות משדרת מסר של מרד נוכח הדיכוי הקטלני. "רבים מהמתאבלים כיום אינם רוצים שהאבל על יקיריהם יישא כל סממן של אבל דתי, שמאפיין את תת-התרבות המשותפת לרוצחיהם", אמר חוסיין רזיאן, פרשן איראני המתגורר בארצות הברית. "במקום לבטא צער כלפי חוץ, הם בוחרים להפגין שמחה. השמחה הזו נושאת מסר פוליטי חזק של התמדה במאבק נגד מדכאים צמאי דם".

תיעודים של כמה מהלוויות הופצו ברשתות החברתיות. במקום ביטויי אבל גלויים, הסרטונים מציגים סצנות שמחה, ובהן נשים ללא כיסוי ראש אסלאמי מסורתי, קריאות וריקודים לצלילי שירים פופולריים. משפחות שאיבדו קרובים אמרו כי החליטו לערוך אירועים תוססים כדי לשקף את רוח החיים שבה חי האדם המת.

בני משפחתו של מילאד, בן 17, רקדו לצלילי שירו האהוב, בהלווייתו, לאחר שמת מפצעיו בעקבות ירי של כוחות הביטחון לעבר הפגנה בשכונת נאזיאבאד בטהראן ב-8 בינואר. הרשויות דרשו בתחילה סכום השווה לכמה אלפי דולרים כדי להשיב את גופתו. לא ברור איזה סכום שילמה המשפחה בסופו של דבר.

"הם עשו את מה שמילאד היה רוצה", אמר אחיו הבכור, רזא, המתגורר בטאלין שבאסטוניה. "הם רקדו דרך הדמעות בהלוויה. גם באבל, הם כיבדו את חייו המלאים".

שגאייג, בת 21, תיארה נסיבות דומות סביב בן דודה בן ה־19, שנורה למוות בהפגנה בשכונת נרמאכ בצפון טהראן. "אני אפילו לא יכולה לומר לך כמה כסף שילמנו - רק רצינו לקבל אותו בחזרה", אמרה. "כשהגופה שלו סוף סוף הגיעה הביתה, המשפחה התכוננה כאילו מדובר בחתונה. הוקמו רמקולים. אוהלים גדולים מילאו את המוסך. בני המשפחה בישלו יחד, בדיוק כמו שעושים בחגיגה.

"ההבדל היחיד היה שאף אחד מאיתנו לא צחק. חגגנו את חייו, את מה שהוא היה עבורנו, ואת מה שיכול היה להעניק לעולם".

ריקוד הוא חלק חשוב מהתרבות האיראנית, אך תחת ההגבלות הדתיות שמטיל המשטר הוא מוגבל בדרך כלל למרחבים סגורים כמו מסיבות פרטיות וחתונות. לעומת זאת, רבות מהלוויות הסוערות המתועדות ברשתות החברתיות מתקיימות במרחבים פתוחים. מראות של נשים רוקדות ושרות בציבור יכולים להתפרש גם הם כהתכחשות לעקרונות היסוד של הרפובליקה האסלאמית, האוסרים על ריקוד ועל שירת נשים.

סעיד פאיוונדי, סוציולוג מאוניברסיטת לורן בצרפת, אמר כי לוויות איראניות נטולות סמלים אסלאמיים מסורתיים מייצגות "התנגדות לשלטון התאוקרטי שמבקש לכפות נורמות דתיות על כלל החברה האיראנית ועל תחומים שונים בחיי הפרט".

לדבריו: "בתנועות המחאה, טקסי האבל על קורבנות הדיכוי הממשלתי הפכו למרחב שבו ניתן לאתגר נורמות דתיות ורשמיות. מה שמשמעותי במיוחד מבחינה סמלית הוא השימוש במוזיקה ובריקוד, הנחשבים לאנטי-ערכים בתרבות השלטונית. החלפת הבכי והקינות, הנתפסים כערך ליבה, בסוג של שמחה מרירה - היא מרכיב משמעותי נוסף בתמורה התרבותית הזו.

"הם רוצים לומר לממשלה: אנחנו לא בוכים על חללי החירות - הם בחרו בדרך הנכונה, והם מקור לגאווה עבורנו".