ביום חם של שלהי קיץ 1966, עיני המדינה כולה היו נשואות אל הבניין החדש בגבעת רם. כל ראשי המדינה, יושבי ראשי של 44 פרלמנטים מחו"ל, נציגי 47 קהילות יהודיות בתפוצות וכמעט 6000 מוזמנים רשמיים זכו לכבוד החד פעמי ונכחו בטקס חנוכת בניין הכנסת, אחרי עשור של בנייה. בשל חשיבותו של הטקס המרשים קדמו לו הכנות רבות שדרשו את תשומת ליבו של יושב ראש הכנסת דאז קדיש לוז. עם זאת, נראה שגם הוא לא יכול היה להעריך מראש את היקף הפניות שיגיעו ללשכתו בדבר בקשה לקבלת הזמנה לאירוע הכי מבוקש. במלאת 60 שנה לאירוע המרגש וחסר התקדים, מתגלים עתה מאות מכתבים שנשמרו במשך שישה עשורים במרתפי ארכיון הכנסת.
אחד המכתבים המעניינים בארכיון שייך לראש עיריית תל-אביב דאז, חבר הכנסת מרדכי נמיר (אז עוד היה מותר לח"כ לכהן בתפקיד נוסף). במברק "אקספרס" בהול, הלין נמיר על כך שהעירייה לא קיבלה אף הזמנה מלבד זו שניתנה לו כחבר כנסת. "לקחו את ההזמנה שראש העיר תל-אביב היה זכאי לה לכל הדעות והשתמשו בה למטרה אחרת", כתב במרירות, "העיר בה הוכרזה המדינה נשארה ללא הזמנת העירייה לטקס? דרושות לפחות שתי הזמנות, אחת למ"מ ראש העיריה רבינוביץ ושניה לאיש אופוזיציה. ענין קטן זה משבש אצלנו את יחסי הציבור ומעורר מרירות", כתב.
גם מעיריית בני ברק הגיעה פנייה ובארכיון נמצאה התשובה שנשלחה מסגן מזכיר הכנסת אשר צידון למ"מ ראש עיריית בני ברק: "אני מצטער שאין ביכולתי למלא את מבוקשך במיוחד עכשיו כשהכרטיסים כבר אזלו".
כולם רצו להגיע לטקס החשוב
ולא רק פניות מהעיריות הגיעו. "מועדון חמשת האותות" הפעיל לחץ כבד לקבלת כרטיסים למתנדביו; ארגון יוצאי רומניה דרש מכסה עבור "עסקנים ציונים"; והוועד הכללי לקהילת התימנים ביקש שבעה כרטיסים עבור חבריו. היו גם כאלה שלא התנצלו, כמו אדוארד גלבר מהנהלת "יד ושם" שקבע נחרצות: "אני ראוי לקבל מספר כרטיסים". כעבור שבועיים כתב לו חזרה מזכיר הכנסת משה רוזטי: "אתה בטח מבין שאנו כבר מוצפים והמקומות יהיו מוגבלים אבל אעשה כמיטב יכולתי כדי שתיכלל ברשימת המוזמנים".
אריק בן טוב כתב באופן חד משמעי "מגיע לי" והסביר: "לפחות בתור מזכיר פרלמנטרי ראשון ובעל ותק, סבורני, כי מגיע לי זכות לקבל הזמנה רשמית לפתיחת בניין הכנסת החדש. אבקשך איפוא לכלול אותי ברשימת המוזמנים לפתיחת הכנס החדש ואם אפשר גם במקום די מכובד (כמובן כרטיס זוגי)".
מהמכתבים שהגיעו לכנסת עלה כי שירותי הדואר במדינה הצעירה, רק בת 18, לא פעלו כסדרם, או שהיה זה אולי רק תירוץ של הפונים. כך למשל נכתב בפנייה של ההסתדרות הרפואית: "הננו מצטערים מאד להודיע כי מסיבות בלתי ידועות טרם נתקבלה במזכירותנו הזמנה לפתיחה עבור יו"ר הוועד". אולי השתבשו גם שירותי הדואר לכפר יחזקאל. חסיה דרורי, שהייתה בין 11 הנשים היחידות שכיהנו כחברות כנסת בכנסת הראשונה כתבה: "היות ולא קיבלתי הזמנה, הנני פונה בבקשה מיוחדת להזמנה. בדרך כלל הנני מקבלת מידי שנה הזמנות ליום פתיחת הכנסת וכן כאשר נבחר נשיא בישראל".
המאמר הוא רק תירוץ?
ד"ר אלכסנדר ביין, שכיהן באותם ימים כגנז המדינה הראשון שלח מכתב ליו"ר הכנסת ובו תדפיס של מאמר שביקש לעניין אותו בו. בהמשך המכתב הוסיף: "בהזדמנות זאת ברצוני להודיע, שלא קיבלתי עד עכשיו הזמנה לפתיחת הבניין החדש של הכנסת. אני כמובן מעוניין בכך. הייתי מכיר לך טובה, אם תעביר בקשה זאת, עם המלצתך, למקום המתאים".
חודשיים לפני הטקס הקדים ופנה ארגון שארית הפליטה ליו"ר הכנסת במכתב נחרץ שלא להזמין נציגים מיהדות גרמניה. "לדעתנו", כתבו, "נוכחות נציגיהם, שבחרו להישאר על אדמת גרמניה עד היום, לאחר שנות האימה וחרף התלאות שעמנו התנסה בתקופת השואה תפגע במעמד הרם ויתר נציגי היהדות".
שבוע לפני הטקס התקבל בלשכתו של יו"ר הכנסת קדיש לוז גם מכתב מוועד נהגי השרים. הם ביקשו הזמנות - עבורם וגם עבור בנות זוגם: "במסגרת עבודתנו כנהגי שרים, אנו נדרשים לוותר על חיי משפחה וחברה תקינים, הואיל ורוב זמננו מוקדש לשירות ענייני המדינה. הננו פונים אליך ומבקשים את התערבותך האישית כדי שיוקצו גם לנו כרטיסי הזמנה, על מנת שנוכל לשתף גם את רעיותינו באירוע לאומי חגיגי זה".
העיתונאי צבי משה קנר ניסח את פנייתו לכנסת בעוקצנות: "מה דינו של מי שהיה בשש-שבע השנים הראשונות לפעולות הכנסת, עוד מימי בנין האופרה בתל אביב ואח"כ בבית פרומין בי-ם, בעל המדור השבועי ברדיו 'בכנסת ובוועדותיה' ותרם בשעתו את תרומתו הצנועה בעבודה החלוצית של פופולריזציה של דיוני הכנסת בקרב אוכלוסיית המדינה? האם רשאי הוא לצפות שתיזכר לו זכות ראשונים? וכי הוא ורעייתו ייכללו בין המוזמנים לחגיגות לרגל פתיחת משכן הקבע של הכנסת?".
ובתוך כל הבקשות והתחינות לקבלת הזמנה לטקס, בלט מכתבו של אדם שהתרגש מאד לקבל הזמנה, אך נאלץ לוותר על הכרטיס המבוקש. חיים אלפרין שניהל באותם הימים את "מוזיאון הארץ" (לימים: מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב) כתב: "מתוך צער רב נבצר ממני להיות נוכח באחד המאורעות והאירועים החשובים ביותר בתולדות עם - חנוכת משכן קבע לכנסת". בדבריו, הסביר את הסיבה להעדרותו: "לפי פקודת הרופא, עלי להפסיק לעבוד לשבועיים. מחובתי כאזרח נאמן להחזיר את המעטפה עם הסמלים, שהייתי מאד רוצה לשמור למזכרת, ולהודות לאלה שזכרו לי חסד נעורי". בתחתית המכתב הוסיף אלפרין תקווה להגיע לביקור בכל זאת בעתיד: "הנני מקווה שתינתן לי האפשרות לבקר עם רעייתי בבניין הכנסת במועד מאוחר יותר, ואתה תואיל להיות לי מליץ לכשאפנה אליך" , פנה ליו"ר הכנסת. אלפרין הלך לעולמו כשנה לאחר מכן.
יושב ראש הכנסת חבר הכנסת אמיר אוחנה: "קריאת המכתבים הללו, המהולים בתחנונים, בדרישות ובאהבה גדולה למדינה, היא עדות מרגשת למעמד המיוחד שתפסה הכנסת בלב הציבור כבר מיומה הראשון". הוא הוסיף: "התשוקה של אזרחים מכל קצוות החברה לקחת חלק בחנוכת המשכן היא הוכחה לכך שהבניין הזה מעולם לא היה רק 'קירות ותקרה', אלא סמל חי לריבונותנו".
"גם היום", המשיך ח"כ אוחנה, "כשאנו מעיינים בבקשותיהם של נהגי השרים, ראשי הערים והאזרחים מן השורה, אנו רואים את אותו רגש של גאווה ושייכות שממשיך ללוות את המשכן הזה גם בחלוף שישה עשורים. חובתנו היא להמשיך ולהצדיק את האמון ואת הלהט הזה בכל יום מחדש".