ממשלת הייאוש: האנרכיסט שמנהל את הכאוס במקום את הפשיעה

המטרה מספר אחת של הממשלה הזאת היא לייאש אותנו, האזרחים. לשבור לנו את הרוח. לגרום לציבור לחשוב שאי אפשר לפתור בעיות, שכאוס הוא גזירת גורל, שאין אלטרנטיבה. לא בעזה, לא בכלכלה, לא בחינוך, לא בביטחון האישי.

האלימות במגזר הערבי היא מקרה הבוחן האזרחי של השיטה. לא החריג, אלא עוד דוגמה לכך שבמקום ניהול מציאות אנחנו מקבלים מכונת רעש אינסופית של הסחות דעת, אנדרלמוסיה, הצפה תקשורתית.

האדם הסביר לא עומד בעומס הזה. הוא נשבר, מתייאש ומשתכנע שאין מה לעשות. זה בדיוק היעד של מי שעומד בראש המערכת ושלוחיו. נער הפוסטר של המנגנון הזה הוא איתמר בן גביר. אם שעתיים הוא לא בכותרות, הוא עומד בצומת וצועק תסתכלו עליי. לו היה יכול, היה גם מתראיין למצלמות אבטחה. הרבה מאוד רעש. אפס ניהול.

מסיבות עיתונאים, סיורים מתוקשרים, איומים, ציוצים, הבטחות. אבל בשטח שום דבר לא מטופל. בינתיים אנשים נרצחים. עוד לילה של יריות. עוד אמא שמקבלת טלפון. עוד ילדים שגדלים למציאות שבה עבריינים הם הריבון האמיתי ברחוב.

זו לא רק "פשיעה במגזר". זו קריסה ניהולית מתמשכת של מדינת ישראל. האם הייתם נותנים לבן גביר לנהל בנק, חברת ביטוח או חטיבה בגוגל? ברור שלא. מדובר באדם שצמח מתוך אנרכיזם נגד המדינה, וכעת כשהוא עומד בראש רשות מבצעת הוא מייבא את האנרכיזם הזה לתוך המערכת. זו תפיסת ההפעלה היחידה שהוא מכיר.

אין לו יכולות ניהול, אין עומק, אין חשיבה מערכתית. רק צעקות, עימותים וספינים. כך גם נראית המלחמה בפשיעה המאורגנת. אירועי יח"צ עם מצלמות. כשהאור נכבה הכל נגמר. עוד פשיטה, עוד מבצע, עוד כותרת. אבל פשיעה מאורגנת איננה אירוע חד פעמי. היא מערכת. ואי אפשר לנצח אותה עם סרטוני טיקטוק.

בן גביר הוא לא באג. הוא מערכת הפעלה לא מתאימה למגה אירוע של קריסת הביטחון האישי. ובזמן שהוא מייצר רעש, ארגוני הפשע פועלים בשקט. עם מבנה, משמעת, מימון ותכנון. הם לא נפגעים מהכאוס. הם צומחים ממנו.

פשיעה מאורגנת חיה על מודיעין חלש, פורחת בהיעדר תיאום, גדלה בתוך ואקום ניהולי ונשענת על זמן. הרבה זמן. ובן גביר מביא בדיוק את ההפך: ניהול של ספינים, לא של תהליכים.

פשיעה במגזר הערבי איננה בעיית משטרה. היא בעיית ניהול מדינתי. אין גוף אחד שמרכז משטרה, שב"כ, רשות המיסים, רשות לאיסור הלבנת הון, פרקליטות ורשויות מקומיות. כל גוף אי. כל אי עובד לבד.

יותר שוטרים, יותר נשקים, יותר כותרות - לא יפתרו את הבעיה. בלי מודיעין עומק, בלי עבודה פיננסית, בלי ניהול רב שנתי ובלי תכלול בין גופים - משטרת ישראל נשלחת להילחם בפשיעה עם ידיים קשורות מאחורי הגב.

מתי בפעם האחרונה ישבה הממשלה, נתנה משימות והציבה יעדים: ברשות המיסים תעשו כך וכך, ברשויות המקומיות כך וכך. כל חברה בינונית יודעת שכדי להצליח צריך לסנכרן מחקר פיתוח, שיווק, מכירות, כוח אדם, כדי להביא מוצר לשוק. הממשלה? מכונה של ספינים.

במדינות שניצחו מאפיות לא תפסו את היורה. הם פירקו את המערכת שמימנה אותו. כאן מחפשים אקדח, לא חשבון בנק. צילום של נשק, לא את מי שמממן את עורכי הדין והקנטינה.

אם באמת רוצים להילחם בפשיעה צריך לעבור מסיסמאות לניהול. להקים חמ"ל לאומי קבוע לפשיעה המאורגנת. חדר עבודה יומיומי עם נציגים קבועים של כל הגופים, שעובדים יחד על אותם שמות, יום אחרי יום.

להעביר את מרכז הכובד לפשיעה כלכלית. נדל"ן, מזומן, קריפטו, חברות קש, חשבונות. להקצות פי כמה חוקרי מס וחשבונאות. למפות מי מממן, מי מאיים, מי מלבין.

צריך להכניס את ראשי הרשויות המקומיות לחדר. לא להשאיר אותם בחוץ. הם יודעים בדיוק מי שולט ברחובות שלהם. וצריך לעבור למדידה רב שנתית אמיתית: כמה כסף חולט, כמה ארגונים פורקו, כמה תשתיות פיננסיות נסגרו. לא כמה נשקים נתפסו אתמול. מדדי ביצוע לביטחון פנים. שקיפות. נתונים.

הטרגדיה היא שזה לא מסובך. הידע קיים. היכולות קיימות. הבעיה היא חוסר ניהול, וכשאין ניהול - יש רעש. והרעש הזה, כמו תמיד, נועד להסתיר אמת אחת פשוטה שהתגלתה בשיאה ב-7 באוקטובר: המדינה נעלמה.

המשימה של דורנו היא להחזיר אותה.

הכותב הוא תושב אופקים שמשפחתו נפגעה ב-7.10, ממייסדי תנועת קומו. מנכ"ל ומומחה לאופטימיזציה בחברות ישראליות ובינ"ל