במרץ 1955 נערה אפרו־אמריקאית בשם קלודט קולווין סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאישה לבנה, ולא יהיה מוגזם לומר שבזכותה החל המאבק לזכויות האזרח, ששינה את המציאות האמריקאית מקצה לקצה. חובבי היסטוריה ביניכם שקפצו עכשיו מהכיסא בזעקה "טעיתם בשם!" - ובכן, לא. כבודה של רוזה פארקס - שעשתה מעשה דומה ונכנסה לפנתיאון ולאינספור שאלוני טריוויה - במקומה מונח. אבל קולווין ממונטגומרי, אלבמה, היתה שם לפניה. ליתר דיוק - תשעה חודשים קודם לכן.
קלודט נעצרה, הושפלה, נגררה החוצה מהאוטובוס - ו... דבר לא קרה. לא מחאה, לא סיקור עיתונאי, בטח לא חרם. לא כי המעשה שלה היה אמיץ פחות, אלא בגלל נסיבות שהפכו אותו ל"סיפור" חזק פחות. היא היתה צעירה, "לא פוטוגנית", ובקיצור, לא הדמות שהתנועה לזכויות האזרח חשבה שתוכל להחזיק על גבה השחוח את המאבק. הממסד היה מציג אותה כנערה פוחזת וסוגר עניין. אז אנשי התנועה המתינו.
כשהגיע לבסוף הרגע של רוזה פארקס, פעילת זכויות אדם עם קילומטראז' מכובד, התשתית כבר היתה מוכנה. ומה שנראה כמו סירוב ספונטני לקום עבור האדם הלבן, התגלה כלחיצה על מתג. הוא נתן את האות לאירוע מתוזמר שנשען על תכנון, אסטרטגיה תקשורתית ושותפויות עם ארגוני חברה אזרחית, והפך לסיפור מתגלגל ששינה את התודעה. עד כדי כך, שכעבור מספר חודשים בית המשפט הפדרלי העליון עיגן בחוק את ביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים.
בניכוי ההבדלים הברורים, השבוע ניצחנו, פעילות ופעילי חינוך, את מכונת הרעל באותו האופן בדיוק. מעשה שהיה כך היה. בשבוע שעבר מנהל בית הספר הקיבוצי במעגן מיכאל שלח לצוות המורים שלו, כמדי שבוע, פינת אקטואליה למחשבה ולדיון. בין יתר האירועים שהוזכרו בה, ובאופן ביקורתי, היו אירועי אלימות של מתנחלים ביהודה ושומרון כלפי חיילים וכלפי פלסטינים. איכשהו, הפעילות החינוכית הזאת התגלגלה כעבור יממה לערוץ 14 ומיד לאחר מכן התארגנה הפגנה של תלמידים בבית הספר, שהתרוממה, הפלא ופלא, בדיוק ברגע שבו צוות ערוץ 14 הגיע לתעד במקום. אם כן, לאוויר העולם באה עוד פרשה מקארתיסטית בשרשרת ארוכה של פרשות - כולן בקדנציה של קיש - שנועדו כולן ליצור אפקט מצנן. שיח חינוכי מורכב על אקטואליה, על זהות ועל הטלת ספק? לא בבית ספרנו.
מהר מאוד גילינו שלא מדובר באירוע ספונטני של זעם מתפרץ, אותנטי וכואב, של תלמידים, אלא במחזה קלאסי שביימה מכונת הרעל. כל המוטיבים הישנים והמוכרים כיכבו גם כאן: קבוצת הוואטסאפ של תלמידים שמותססת על ידי בגירים היודעים להגיד להם בדיוק "מה צריך לעשות" (תביאו ניידות, תביאו נפצים), פנייה לערוץ 14, והופ - זינוק לתוך סדר היום החדשותי. היה אפילו מי שדאג לחלק לילדים דגלי ליכוד. כן - תלמידים התפרעו בבתי ספר עם דגלי מפלגת השלטון ודרשו מהמורים שלהם נאמנות מוחלטת לקו האידאולוגי של המפלגה. בישראל, 2026.
אבל גם אנחנו היינו מוכנים. קראנו לזה (בהברקה של אחד ממנהלי בתי הספר): "תרגולת רוזה פארקס". בתוך שעות ספורות יצא מכתב של מנהלי בתי ספר לשר החינוך, שדרשו ממנו לגנות את האלימות. בד בבד, התארגן בבית הספר משמר הורים שהוציא מכתב תמיכה במנהל בית הספר, אסף שמות ופנים של פעילים בגירים שהיו בקשר עם הילדים, ובשיחות עם ההורים של חלק מהקטינים שהובילו את ההתפרעות - גם ניתנו לה ולהם פתרונות קהילתיים.
זאת ועוד, ראש המועצה האזורית, אסיף איזק (למען הסר ספק, לא איש שמאל), הגיע לבית הספר, שוחח עם התלמידים, העניק גיבוי מלא לצוות ואיפשר מקום נרחב לשיח מכבד; בשלב הבא, מחנכי ומחנכות בית הספר לקחו את הנושא לדיון בכיתות. כך, בפעולה ציבורית, תקשורתית חינוכית והורית מתואמת, מכונת הרעל נוטרלה. במקום האפקט המצנן שהיא רגילה להשיג, נוצר אפקט הפוך - בית הספר עסק כולו בנושא האלימות נגד פלסטינים וחיילים בשטחים. חשוב לציין שגם הצוותים המקצועיים במשרד החינוך עמדו לימינו של מנהל בית הספר וגיבו אותו גיבוי מלא. והשר? כמובן, עד לרגע כתיבת שורות אלו - צרצרים.
ועדיין לא סיימנו. יחד עם גופים נוספים נביא את השמות והפנים שמאחורי מכונת הרעל לגורמי משטרה, ונעמוד על כך שימוצה איתם הדין. כבר נוכחנו באירועים קודמים שמאחורי הפעילות האלימה עומדים גורמים מפלגתיים קיצוניים; בעבר היה זה איתמר בן גביר שאימץ אל חיקו את המתפרעים, הפעם היו אלה כאמור דגלי הליכוד שהתנופפו בגאון במהלך ההתפרעות. נברר, נחקור, נעביר למי שצריך.
ככה צריך לעבוד. בצורה מאורגנת, בעוצמה, ללא מורא. שיתופי פעולה בין ארגונים, בין מחנכים להורים, בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי. יחד. וככה גם אנחנו ההורים צריכים לעבוד בכל בתי הספר ובכל הקהילות. להקים משמרות חינוך מקומיים, לעבוד יחד עם הצוותים החינוכיים, ולוודא שבין כותלי בתי הספר יש שיח פוליטי מכבד, עמוק ויצירתי, ולא אלימות, גזענות וסתימת פיות. זה התפקיד שלנו כאזרחים, זה התפקיד שלנו כהורים.
הכותב הוא ראש משמר החינוך הממלכתי