קראתי בתדהמה את הטור של ינון מגל, על כך שחייבים לרון דרמר התנצלות. טור שלא יכול לעבור ללא תגובה מצד המשפחות החטופים, שחוו את המלחמה על בשרן באופן קשה מאוד.
הטור שלו נפתח בשכתוב מוחלט של המציאות: פרק החטופים לא נגמר ולא ייגמר לעולם. לא ייגמר עבור אלה חיימי, אשתו של טל בן דודי, שאיבדה את שותפה לחיים, ועבור ילדיו שיגדלו יתומים. אחד מהם, דרך אגב, לא יכיר לעולם את אביו כי נולד תוך כדי המלחמה.
הפרק הזה לא ייגמר עבור כל החטופים שישבו חודשים או שנים בשבי, עברו עינויי גוף ונפש על ידי חיות אדם שנהנו לראות אותם סובלים, מורעבים ואת דעתם נטרפת. הוא לא ייגמר עבור המשפחות, שבמשך שנתיים עברו גיהנום בעצמן במאבק הכי חשוב והכי ציוני שהיה כאן אי פעם. חלקן קיבלו את יקיריהן לשיקום ולחלקן יש רק חלקת קבר להתנחם בה.
משם עובר מגל לדבר על האתוס שלא משאיר אף אחד מאחור, שבגינו נהרגו ונפצעו חיילים. מגל צודק, רק שוכח לציין עובדה פשוטה: אף אחד מהם לא היה צריך להיהרג או להיפצע לשם השבת החטופים. בכל שלב הייתה אפשרות בטוחה, מיידית ומוכחת להשיב את החטופים: הסכם. עקב כישלון הדרג המדיני למלא את תפקידו ולהגיע להסכם שישיב את כל החטופים, נאלצו חיילינו לסכן את חייהם כדי להשיב את החטופים.
יוצא הדופן הוא המבצע הבלתי ייאמן להשבת רני גואילי הביתה. לאחר שהוכח מעל לכל ספק שהציבור הישראלי דורש את כל החטופים בבית, הוקדשו משאבים בלתי נדלים למבצע הצבאי שהשיב אותו. התודה מגיעה למאות חיילים, שוטרים, רופאים ומתנדבים שלקחו חלק. אני משוכנע לחלוטין שאין עוד עם או מדינה בעולם שהיו עושים מבצע דומה כדי להשיב חלל אחד הביתה.
מגל, שהגדיר את עצמו "צינור להעברת מסרים של ראש הממשלה" (ההגדרה המפורשת לתעמולה), זועם על התעמולה שהופעלה כנגד ראש הממשלה על כך שהוא לא מחוייב להשבת החטופים. זה הזמן להזכיר למגל כמה עובדות: השבת החטופים לא הייתה אחת ממטרות המלחמה בתחילתה.
הוא לא הפסיק לטעון ששתי מטרות המלחמה יושגו ביחד, למרות שהיה ברור שאין כל דרך שזה יקרה. ואכן, רק כשתועדפה השבת החטופים על פני "הניצחון המוחלט", שבו כל החטופים הביתה. יועציו הקרובים ביותר, שאותם גיבה, עבדו בזמן המלחמה עבור מממנת הטבח ופגעו בכך במאמצי התיווך והשגת הלחץ על חמאס. בנוסף, אותם יועצים פיברקו את הכתבה ב"בילד", מה שעזר לנתניהו לדחות עוד את סיום המלחמה לחודשים ארוכים שבהם נהרגו חיילים רבים.
על פי נתניהו עצמו, טראמפ הוא זה שהשיג את ההסכם להשבת החטופים. על פי טראמפ עצמו, הוא היה צריך להשתמש בלחץ משמעותי כדי לגרום לנתניהו לסיים את המלחמה.
ואז, על פי מגל, מגיעה התנצלות לדרמר על הביקורת שהוטחה בו לאורך התקופה. אמנם בתוכנית שמנחה מגל זה לא פופולרי, אבל הנה כמה עובדות שכל אחד יכול לבדוק בעצמו: רון דרמר אכן החזיר אפס חטופים בתור ראש צוות המו"מ. זו ממש המציאות. אחרי שהוא נכשל ובטרם הושלמה משימתו - בזמן שהחטופים עדיין נמקים בעזה - דרמר הצטרף לעסקים של קושנר והלך לעשות לביתו. אני מאחל לרון אושר והצלחה ואפילו לא נכנס לסיבות שבגינן עזב את הצוות והפוליטיקה הישראלית בכלל (למרות שאני חושב שזה בפני עצמו מצדיק כתבת עומק). עם זאת, ההתנצלות צריכה להיות בכיוון ההפוך - מדרמר אלינו, למשפחות. הוא, וכל מי שהיה שותף לקבלת ההחלטות במלחמה הזו.
למה דרמר צריך להתנצל בפני כל אחד ואחת ממשפחות החטופים?
הפגישה הראשונה שלי עם רון דרמר הייתה ב- 3.12.23, יומיים אחרי קריסת הסכם החטופים הראשון והשארתם בשבי של עוד עשרות חטופים, בהם התצפיתניות, המבוגרים (שחלקם נהרגו ונרצחו לאחר מכן), החיילים (בשלב הזה מתן אנגרסט עוד התנדנד בין חיים ומוות). דרמר הקדיש לי זמן רב ודיבר איתי בגובה העיניים. התרשמתי שמה שהוא אומר זו האמת עבורו: ישראל הייתה חייבת לפרק את ההסכם כדי להבהיר לחמאס שאנחנו יודעים שיש עוד נשים בשבי ואסור להם לעבור לקטגוריה אחרת. אסור לשפוט מהלכים כאלה בדיעבד, בוודאי נוכח העובדה שלא הייתי בחדרים הסגורים וחשוף למודיעין.
עם זאת, השארתם בשבי, והעובדה שממשלת ישראל לא חתרה להסכם נוסף בטווח המיידי (על אף חידוש הלחימה העצימה והסכנה המיידית לחטופים), הביאו באופן ישיר לרצח והרג של חטופים רבים.
גם בפגישה הזו, כמו בכל פגישה עם בכירים במערכת - מראש הממשלה, דרך הרמטכ"ל וצוות המו"מ האמריקאי - שאלתי את השאלה הקבועה שלי: "איך אתה מצפה לקבל את החטוף האחרון אם אתם מבטיחים לחמאס שמיד אחרי זה תמשיכו בלחימה?". זה היה שנה וחצי לפני ששר הביטחון ישראל כ"ץ הודה בעצמו בדבר הזה בדיוק: שיש התנגשות בין מטרות המלחמה.
תשובתו של דרמר (ציטוט מדוייק): "תתפלל שנתפוס את סינוואר". על פיו, ברגע שנתפוס את סינוואר חמאס יקרוס, ייכנע ויסכים לפנטזיית ההגלייה והפירוז.
באותו הרגע נפלה בי ההבנה שלממשלה הזו אין תוכנית קונקרטית, אין חזון ליום שאחרי ואין שום מחשבה על Endgame שיביא לנו את החטופים וביטחון לטווח ארוך. זה נכון גם עכשיו: הכישלון הקולוסלי של ההנהגה הנוכחית לייצר תוכנית ל"יום שאחרי" הביא לכך שכלל ההחלטות על עתיד עזה והאזור הופקעו ממדינת ישראל ועתידנו נתון כרגע בידי נשיא של מעצמה זרה, שאמנם הביא לסיום המלחמה והשבת כלל החטופים, אך הוא לא הנשיא שלי. אני רוצה שהשר הבא לעניינים אסטרטגיים יהיה כזה שאך ורק ביטחונה ועתיד של מדינת ישראל יהיו בראש מעייניו.
הכותב הוא בן דודו של החטוף שהושב לקבורה טל חיימי ופעיל מרכזי במטה משפחות החטופים