העיסוק בהרחבת הבחנה מגדרית במוסדות להשכלה גבוהה אינו שולי ואף רחוק מטכניות. מדובר בשאלה עקרונית הנוגעת לדמותה של המערכת ולכיוונה של החברה הישראלית. מהלך המוצג כהתחשבות והנגשה עלול להפוך לצעד שמערער יסודות בסיסיים של שוויון אזרחי, מפגש אנושי וחופש מחשבה.
נקודת המוצא המשפטית ברורה. פסיקת בג"ץ יצרה בעבר איזון מצומצם שנועד להסיר חסמים ולאפשר כניסה של חרדים וחרדיות לעולם הלימודים. מתוך הבנה למציאות תרבותית מורכבת הותרה הפרדה מוגבלת בשלב ראשון בלבד של תואר ראשון. ההיגיון היה פרקטי ולא אידיאולוגי. אמצעי זמני לפתיחת שער ולא הגדרה מחודשת של אופייה של ההשכלה הגבוהה.
הצעת החוק שמקדמים בימים אלו חברי הכנסת לימור סון הר מלך וצבי סוכות חורגת מאותו איזון באופן מהותי. החלת הבחנה בשלבים מתקדמים של תואר שני ושלישי אינה רק בעייתית במישור הערכי אלא גם בלתי אפשרית במישור היישומי. מחקר מתקדם נשען על קשר רציף, אישי ועמוק בין מונחה למלווה. פעילות מדעית אינה מתקיימת באולם הרצאות אלא בדיאלוג מתמשך, בהכוונה צמודה ובשיח אינטנסיבי.
יצירת מסלולים נפרדים מחייבת כפילות כוח אדם, מערכים מקבילים והקצאת משאבים רחבה. למערכת האקדמית בישראל אין יכולת תקציבית לשאת מהלך כזה. מעבר לעלות הכלכלית קיימת בעיית יישום מהותית. לא בכל תחום מצויים מומחים משני המגדרים ולא בכל מוסד ניתן להעמיד מעטפת חלופית.
בפועל המשמעות תהיה צמצום אפשרויות קידום וחסימת מסלולים מחקריים. מה שמוצג כהרחבת נגישות עלול להפוך למנגנון הדרה שקט. סטודנטים וסטודנטיות ייתקלו בתקרת זכוכית חדשה דווקא בשלבים שבהם נדרשת פתיחות מירבית וגמישות אקדמית.
לצד זאת, הסכנה המרכזית חורגת משיקולים תפעוליים. ההשכלה הגבוהה בישראל ממלאת תפקיד חברתי ייחודי. זהו אחד המרחבים האחרונים שבהם מתקיים כור היתוך ממשי. צעירות וצעירים נפגשים עם אוכלוסיות מרקעים שונים - חילונים, דתיים, חרדים, תושבי פריפריה והתיישבות.
המפגש הזה אינו תוספת צדדית אלא רכיב מרכזי בעיצוב אזרחות משותפת ובהכשרת הנהגה עתידית. פיצול הזירה האקדמית על בסיס מגדרי פוגע ישירות בעיקרון הנ"ל. אם מתקבלת הבחנה במוסדות להשכלה גבוהה קשה להציב גבול ברור. מדוע לא בתחבורה ציבורית? מדוע לא בזירות תעסוקה?
בחברה מרובת זהויות נדרשת רגישות אך נדרשת גם הכרעה. יש מקום לפתרונות נקודתיים וליוזמות בהסכמה. אירועים פרטיים או מסגרות קהילתיות ייעודיות יכולים להתקיים. אולם עיצוב מחדש של מוסדות ציבוריים מרכזיים על בסיס הבחנה מגדרית חותר תחת רעיון השוויון והמרחב המשותף.
האקדמיה אינה מרחב פרטי ואינה יכולה להפוך לזירת ניסוי. הפשרה שנקבעה בעבר נועדה לאפשר כניסה ולא לשנות את המבנה כולו. הרחבתה מסכנת לא רק את ההשכלה הגבוהה, אלא את המרקם החברתי בישראל.
הכותב הוא יועץ ליחסי עבודה ומרצה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. מכהן כיו"ר ארגון סגל ההוראה והמחקר באוניברסיטה