מומלץ לבקר במוזיאון הכנסת בירושלים. מבעד לרעש הכפול - של עבודות הרכבת הקלה, ושל ההפיכה המשטרית - אפשר לזכור מה היה ולדמיין מה היה יכול להיות.
המוזיאון ממוקם בבניין בו שכנה הכנסת לפני המעבר למשכנה הקבוע, ויש להירשם מראש לסיור. במהלכו, המדריך הדגיש שרוב החותמים על מגילת העצמאות עלו ממדינות לא דמוקרטיות במזרח אירופה ועם זאת, הם בחרו בדמוקרטיה כשיטת משטר. לדבריו, הם הושפעו מהגישה הדמוקרטית של הציונות. אכן, בספרו "אלטנוילנד" (1902), בנימין זאב הרצל חזה שוויון לנשים, כמו לבני המיעוט הערבי. עוד קודם, בקונגרס הציוני השני (1898), ניתנה לנשים זכות בחירה, ובבחירות לאספת הנבחרים השנייה של היישוב (1926), נקבעה זכותן לבחור ולהיבחר, זאת לפני רוב מדינות המערב.
עוד שמענו שהמייסדים הושפעו מהמסורת הבריטית. אוסיף שהם הכירו את חסרונות השלטון שקדם למנדט - רבים עלו בתקופת השלטון העות'מני, שנתפס כמושחת, לא יעיל וכמובן לא ייצוגי. אחדים מראשי הישוב חיו ופעלו זמן מה במערב, ויכלו להשוות בין החיים תחת משטר סמכותני ובין ממשל שמקבל את כוחו מהעם ופועל למענו.
לעומתם, רוב חברי הכנסת הנוכחית נולדו בארץ, לתוך דמוקרטיה. אחדים באו מהמערב ויש שעלו ממדינות סמכותניות, ובהן ברית המועצות. כולם אמורים להבין מה קורה כאשר ההפרדה בין שלוש הרשויות נמוגה, ואם שלטון החוק הופך לסיסמה חלולה. בולט ביניהם מחוקק אשר אמנם נולד בתל אביב וגדל בירושלים, מרחק הליכה מהכנסת, אך בילה שנים רבות בארה"ב, מקצתן תחת השם "בן ניתאי", ויושב כעת על כסאו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. אגב, בסיור רואים שסביב שולחן הממשלה באותם ימים מאתגרים, היה מקום לתריסר שרים בלבד.
סופר לנו על התנהלותם הממלכתית של יושבי ראש הכנסת הראשונים. צפיתי בקרנבל במליאה בעת נאום נשיא ארה"ב ביום שחרור החטופים, באוקטובר. ראיתי מי הודר - ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, נשיא בית המשפט העליון, וכמובן היועמ"שית, וגם מי הוזמן (ח"כ קצרת מועד, פנינה רוזנבלום). לכן חשדתי שנוסטלגיה מסתירה את האמת. בדקתי והתבדיתי.
היו"ר הראשון, יוסף שפרינצק, נבחר פה אחד. אלמלא נהג כמשרת של כל סיעות הבית, המצוי מעל למחלוקות, ספק אם התמיכה הגורפת בו הייתה נמשכת, כפי שקרה עוד פעמיים. למעט חריג קצר (אחרי פטירתו, מישהו, גם הוא מהקואליציה, הביס מועמד של בן גוריון וכיהן עד הבחירות הבאות), הדגם של מועמד מוסכם נמשך עשרות שנים.
ב-1992, לאחר 15 שנות שלטון ליכוד או ממשלת אחדות, מפלגת העבודה הקימה קואליציה. כנהוג, היא ביקשה למנות יו"ר; הליכוד רצה שהיו"ר הקודם ימשיך. התפקיד הפך לזירת התגוששות בין קואליציה ואופוזיציה, ואת התוצאות רואים עד עצם היום הזה.
הוסבר למסיירים שלכנסת שלושה תפקידים. לרגל יום הולדתה בט"ו בשבט, אקדיש להם פסקה.
ראשית, תפקידה לייצג את הציבור. היא אכן נוהגת כאילו פער של כשלושים אלף קולות בין הגושים, אסון חסר תקדים שהתרחש פחות משנה אחרי הבחירות, וסקרי דעת קהל בנושאים כמו ועדת חקירה, כל אלו חסרי משמעות - היא נבחרה לייצג, והיא תייצג. התחום השני הוא חקיקה. את זה היא עושה במרץ, ואם תאושר היוזמה לשחרר אותה מייעוץ משפטי ומתשומות משרד האוצר על השלכות כלכליות, היא תמשיך לחוקק, כאילו אין מחר. ואולי באמת אין. תפקידה השלישי הוא לפקח על עבודת הממשלה. אבל מי קבע שפיקוח הוא ביקורת? לפעמים מפקח משבח ומאשר הכול, לא?
המוזיאון נחנך באוגוסט האחרון. באותו חודש, הממשלה החליטה לפטר את היועמ"שית, נבחרת הדירקטורים רוקנה מתוכן, נעשו צעדים לקראת ביטול ועדות האיתור למינוי בכירים, הואצה השתלטות שר החינוך על המועצה להשכלה גבוהה, קרי פוליטיזציה של האקדמיה, וננקטו עוד צעדים שיגבירו את כוחם של השרים, תוך החלשת שומרי הסף.
לא הכול היה מושלם או מנומס באותן שנים ראשונות. היו מחלוקות קשות, מקצתן מוצגות בסיור. אבל הן היו אידאולוגיות בעיקרן, והתמקדו בדרכה העתידית של המדינה הצעירה. בסכום פעוט (5 שקלים לגמלאי!) ותוך שעה ורבע, ביקור במוסד שמספר על ראשית הדמוקרטיה הישראלית מאפשר להבין מה הניע את מחוקקינו אז, להשוות למצב עכשיו, ולהיעצב.
הכותבת היא שגרירה בדימוס