במשך למעלה משנתיים התחוללה סערה עזה על סדרי העדיפויות בנוגע למטרות המלחמה במערכה נגד חמאס. הפגנות, חסימות כבישים, האשמת הממשלה בהפקרת חטופים, מטה למען המשפחות שהפך מהר לפוליטי, וערוצי תקשורת שלא הפסיקו לדרוש להעדיף את שחרור החטופים על פני כל מטרה אחרת.
הוויכוח הציבורי לא פסח כמובן גם על המערכת הפוליטית, כאשר מול הממשלה התייצבה כמעט כאיש אחד, האופוזיציה כולה - זו המיוצגת בכנסת וזו שפועלת לפי שעה מבחוץ. האופוזיציה תבעה להקדים בעדיפות את שחרור החטופים באמצעות עסקה עם חמאס, והאשימה את בנימין נתניהו בגרירת רגליים משיקולים פוליטיים. אחד משיאי הביטויים לכך היה החלטתם של בני גנץ וגדי איזנקוט לפרק את ממשלת החירום, בצירוף כתב אישום חמור נגד ראש הממשלה, שלדבריהם פעל לטרפד במו ידיו עסקאות חטופים בהן תמכו בכל מאודם.
המחיר לעסקה עליה דיברו מצדדיה היה ידוע לכל. מגנץ ואיזנקוט, דרך יאיר לפיד ויאיר גולן, ועד אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. לכולם היה ברור שעסקה בעת ההיא פירושה כניעה של ישראל. נסיגה מלאה מעזה והפקרה מוחלטת של שתי מטרות המלחמה העיקריות: מיטוט חמאס ופירוז עזה. כל הפרטים היו על שולחנם. כולם ידעו מהם, כמו שאר אזרחי ישראל.
הם לא שיקרו כשהאשימו את נתניהו בטרפוד עסקה. ראש הממשלה אכן טרפד עסקאות כשלא עמדו בקווים האדומים שהגדיר. כשהמחיר היה גבוה מידי, או כשבאו על חשבון שתי המטרות האחרות של המלחמה. הם כן שיקרו כשאמרו שעשה זאת משיקולים פוליטיים ולמען שימור הקואליציה. ראש הממשלה הציג לציבור כבר מראשית הדרך את המחיר שיסרב לשלם גם תמורת החזרת כל החטופים, ובראשם הקרבת ניצחון המלחמה על מזבח הכניעה, כפי שכל השאר תבעו.
מבחינת השותפים הקואליציוניים שלו, נתניהו אפילו הלך רחוק מידי בעסקאות אותן קיבל. עוצמה יהודית, כזכור, פרשה מהממשלה אחרי אישור עסקה כזאת. הציונות הדתית התנגדה לכל העסקאות מלבד העסקה הראשונה שהוגדרה הומניטרית ולא כללה שחרור רוצחים.
למרבה הצער, גם על העסקה הנוכחית ישראל עלולה לשלם מחיר יקר. לצד השמחה הגדולה שבהחזרת כולם, כולל החטוף האחרון רן גואילי שמעשיו ואצילות משפחתו עוררו השראה ברבים, קשה שלא לחשוש לגבי העתיד.
אויבי המדינה למדו, שוב, שלעם ישראל נקודת תורפה שלחיצה עליה יכולה להגשים את מאווייהם. הפעם אפילו ביתר שאת מאשר עסקאות חילופי שבויים בעבר. אם עד ה-7 באוקטובר היה לכולם ברור ששחרור חטופים ילווה בשחרור מחבלים וכל השאלה הייתה על מספרם, המלחמה הנוכחית לימדה אותם שאפשר לדרוש, וגם לקבל דרישות אחרות, כמו הפסקת אש, נסיגה מעזה, הכנסת קרוואנים, פתיחת מעברים ועוד.
ובכל זאת, העסקה הנוכחית, שהושלמה השבוע בשחרור כלל החטופים, טובה לאין ערוך מהמסר שעלה מקרבות הרחוב ובמערכת הפוליטית נגד הממשלה. לכן קשה להתעלם מהצביעות חסרת הגבולות של ראשי האופוזיציה, שממשיכים לתקוף את ראש הממשלה על כך שהביא באמצעות העסקה את טורקיה וקטאר לוועדה העליונה שמנהלת את עזה, ועל כך שלא עמד במחויבותו לניצחון המוחלט.
גם אם הביקורת נכונה, והיא נכונה, הם האחרונים שיכולים להטיף בעניין או אפילו להתבטא על כך, כמי שלא חדלו לדרוש עסקת חטופים בכל מחיר, החלישו את יכולת המיקוח של ישראל, הגבירו את תיאבון חמאס, ובפועל, אם הדבר היה תלוי בהם, היו משאירים את חמאס בעזה שולט ביד רמה, ובראשו ראשי הארגון יחיא סינוואר ומוחמד דף, שהיו חיים וקיימים, שלא לומר בועטים.
נורות אזהרה בוהקות
זה מה שהיה קורה מכאן ולהבא לו ראש הממשלה ושרי הקבינט היו מאשרים עסקה בתנאים שתבעו האופוזיציה, רוב התקשורת, מטה החטופים ומפגיני הכבישים, עם שחרור החטוף האחרון מעזה.
ביום ראשון הקרוב היה צה"ל צריך להתחיל בנסיגה מדורגת מהרצועה. לוח הזמנים היה מהיר וחותך. תחילה מדרום הרצועה. ציר פילדלפי ומעבר רפיח היו ננטשים. המעבר היה נפתח לרווחה למעבר סחורות ולשיירות ענק של משאיות, ללא בקרה ופיקוח ישראליים. מחבלי חמאס היו עומדים בשער ומוודאים שאיש לא ייצא משטח הרצועה. אין הגירה ואין בריחה. סינוואר, דף וחבריהם היו יוצאים ממחילותיהם ועומדים בראש החוגגים בחוצות, קלאצ'ים בידיהם, וי ניצחון באצבעותיהם וחיוך ענק על פניהם.
במקביל צה"ל היה ממשיך בקיפולו. פינוי שאריות המוצבים והבסיסים, ונסיגה מלאה עד הגדר הישנה והרעה, זו שלא הגנה על היישובים היהודיים שמעברה, ושנרמסה כמו קרטון תחת ההמון הרצחני. תחת עיניהם הקרועות של תושבי ישראל, והתהיות המתבקשות על אלה שרצחו וגם ירשו, טבחו, אנסו, שרפו, וגם חייכו - הייתה ישראל נאלצת לעבור לשלב הבא בעסקה עליה חתמה - ניקוי ופינוי עזה מהריסותיה, והכנסת חומרי גלם ותשתיות למשקמיה.
עזה הייתה הולכת ונבנית, ועמה גם המנהרות, אלה שהיו ונהרסו וגם חדשות, כשמי שמנצח על כל הפרויקט הענק הוא כמובן חמאס, בעל הבית ברצועה שעל פיו יישק דבר. ישראל הייתה מתבססת על הגדר כבעבר, למרות שהוכח שאין דבר מועיל בקווי גבול אלה. ספק רב אם היה נשאר משהו מיישובי העוטף בתנאים הללו.
בעוד שחמאס היה דואג ששני מיליון העזתים יישארו ברצועה, ישראל הייתה מתקשה לעצור בריחה המונית מהיישובים הסמוכים לעזה, שכל עוד שכניהם הרשעים וחורשי רציחתם נותרו על כנם, אין באמת מי שימנע את הטבח הבא בהם ובמשפחתם.
נכון שמה שקורה ויקרה מכאן והלאה עדיין רחוק מהניצחון המוחלט, אבל הפוטנציאל עדיין קיים. הכל תלוי במהלכיה הבאים של ישראל, בהתאם למגבלות הנגזרות מהעסקה הנוכחית. דבר אחד אפשר לקבוע בוודאות: התנאים בה פי אלף יותר טובים מאשר עסקת הכניעה שרבים רצו, כולל ראשי מערכת ביטחון בעבר ובהווה.
ישראל כעת יושבת על חצי עזה, ולפחות בעתיד הנראה לעין לא נדרשת כלל לפנות אותה. מעבר רפיח ייפתח, האפשרות להגירה מרצון תיפתח גם היא, לראשונה מאז תחילת המלחמה, ובאשר לכניסה - מי שיחכה לנכנסים, אם יהיו כאלה, יבדוק ויאשר - הם חיילי צה"ל, ששולטים כעת לא רק במעבר ובציר פילדלפי, אלא גם בעיר רפיח.
על פי תנאי ההסכם, שלדברי נתניהו בכוונתו לעמוד עליהם, חמאס צריך להתפרק לא רק מנשקו, אלא גם ממנהרותיו. ברור שחמאס יתנגד. ברור שטורקיה וקטאר תומכיו יעשו הכל בכוח הניתן להן כחברות בוועד המנהל כדי לאפשר לו. אבל זה גם כמעט ברור שמי שלא ייתן לו זו ישראל. לחמאס אין שום קלף עוד נגד ישראל ואפס אמצעי לחץ.
בעסקת כניעה, העולם ובראשו ארצות הברית, הייתה ערבה לקיום ההסכם מצד ישראל. אבל בעסקה הנוכחית תבוסת חמאס ומסירת נשקו היא חלק בלתי נפרד מהדיל. ישראל לא זקוקה לעולם כדי לפרק את חמאס לחתיכות, אבל מה רע כשאמריקה חושבת כמוה. בינתיים האיומים של דונלד טראמפ על חמאס נשמעים מפחידים יותר מאיומיה של ישראל עצמה נגדו.
אבל הפוטנציאל הגלום בעסקה והיכולת להגיע, למרות שנחתמה, לניצחון אמיתי, תלוי כאמור בנחישותה של הממשלה. כי מכאן ועד בריחה והתקפלות הדרך יכולה להיות קצרה. המבחן הראשון היה רני גואילי. אם ישראל הייתה מוכנה לפתיחת מעבר רפיח בלי השבתו, היה זה אות וסימן לעולם כולו שישראל מוכנה לדלג על סעיפים. זה לא היה מעניק לה נקודות, אלא להיפך, מגביר את הלחצים. ברוך השם שזה לא קרה ורן חזר. אבל כמו שלא פסחה הממשלה על זה, כך אסור לה לפסוח על אף פסיק בהסכם. כרגע נתניהו לגמרי בכיוון. יש לקוות שכך ימשיך.
כל זאת בלי להתעלם מנורות האזהרה הבוהקות שכבר נדלקו, כמו דגל אש"ף על שולחנו של ה"טכנוקרט" החדש של עזה עלי שעת'. רשימת התומכים בוועדת הטכנוקרטים כבר מעוררת דאגה: מצרים, קטאר, טורקיה, הרשות מרמאללה, חמאס, פתח והג'יהאד האסלאמי. מה שנקרא, אמור לי מיהם תומכיך ואומר לך מי אתה.
מתחקיר שהשלים השבוע פורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים" עולה כי לא פחות משמונה מתוך 13 חברי הוועדה מזוהים עם ארגוני טרור, שלילת זכות קיומה של ישראל ופעילות גלויה נגדה בתקשורת ובמוסדות בינלאומיים.
כך למשל נמצא כי עאיד יאע'י, שר הבריאות המיועד, האשים את ישראל ב"טבח אכזרי" ברצועה, ואף נפגש תוך כדי מלחמה באירוע מתוקשר עם נציגי חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית. עאיד אבו-רמדאן, שר המסחר והכלכלה המיועד, שיתף תכנים נגד חיילי צה"ל וקרא להקמת מדינה ערבית במקומה של ישראל. שר החינוך החדש של עזה, ג'בר אל-דאווער, שותף לאותה דעה בכמה מאמרים שפרסם, וכנשיא אוניברסיטה לקח חלק מרכזי באירועי תמיכה במחבלים. הוא אף הודיע על הנחה של 50% בשכר הלימוד למשפחות של מחבלים כלואים והרוגים.
עומר שמאלי שר התקשורת המיועד, שיתף תכנים המהללים מחבלים, לרבות רוצחים כבדים שרצחו יהודים רבים. אוסאמה אל-סעדאווי, עזתי בעצמו, שימש כשר בממשלת אבו מאזן, וכעת הוא מיועד להיכנס לתפקיד שר השיכון של עזה. גם לו עבר לא רחוק של תמיכה במחבלים ופעילות נגד ישראל.
מח"ש נשלחת לחזית
לא רבים בממשלה הפנימו שמינויים זה הכל. כשהאדם הנכון נמצא בפוזיציה הנכונה, המדיניות הרצויה תתגשם. כשממנים אדם רק כדי לרצות צד אחר, להשקיט ביקורת, ולקוות שעם הזמן ניתן יהיה להנדס את דעתו, להרגיל אותו או לסמוך על אסירות תודתו לממנו, הכישלון כמעט ידוע מראש.
המעטים בימין שכן למדו הפעם מה שבשמאל הבינו מזמן, נתקלו בחומה בצורה של יועצים, משפטנים ופקידים, שעשו כל שביכולתם לעצור את המינויים ולטרפד אותם. לרוב הצליחו. במקרים ספורים לא. חברי ממשלה רבים ובהם ראש הממשלה פספסו שורה ארוכה של מינויים חשובים שהיו מסייעים להם להגשים את מדיניותם, ולא להיקלע למלחמת עולם עם דרגים פקידותיים ומשפטיים בכל פעם שברצונם לקדם מדיניות שלא תואמת את השקפת עולם ההגמוניה הפקידותית והמשפטית.
המינוי המרכזי הראשון ש"חמק" למתנגדי הממשלה הוא קובי יעקובי, שמונה על ידי איתמר בן גביר לנציב שירות בתי הסוהר. עם הרמטכ"ל שבחרו נתניהו וישראל כ"ץ לא הייתה להם בעיה, אבל עם המפכ"ל דווקא כן. נכון לעכשיו הוא בסימן שאלה אצלם. גם הם וגם בן גביר ותומכי הממשלה לא הבינו עד הסוף באיזה צד הוא.
לגבי ראש השב"כ דוד זיני התמונה ברורה יותר - הם נגדו, לאו דווקא כי הוא בצד של הממשלה, אלא כי הם פוחדים מדעותיו, מאמונותיו, מאורח חייו. המלחמה הבאה שלהם תהיה על מינוי רומן גופמן כראש המוסד. למזלו לא רבים ממש מכירים אותו. אבל העובדה שהוא ממונה על ידי נתניהו ועוד כשסביב דמותו דיבורים על כך שהוא לוחמני ותקיף במדיניותו - לא מוסיפה לו נקודות זכות אצלם.
והקמפיינים כבר בעיצומם. קובי יעקובי כבר מצוי בחקירות. הגוף החוקר הוא מח"ש, למרות שיעקובי אינו שוטר. מח"ש היא זרוע ביצועית של המערכת המשפטית הסרה באופן מלא למרותה של היועמ"שית ופרקליטות המדינה. בכל פעם שיש ספק אם המשטרה תשתף פעולה ואם כן באיזו מידה - מח"ש נשלחת לחזית.
עכשיו תורו של זיני. התעלומה סביב "הפרשה הביטחונית" החדשה, שמה שמותר להגיד עליה כרגע זה שהיא קשורה להברחת סחורות לעזה באופן לא חוקי, בקרוב תתפוגג. אבל הניסיון להדביק לראש השב"כ רבב כבר בעיצומו. למרבית אלו שנחשפו לקמפיין של הימים האחרונים אין מושג ירוק על מה מדובר, אבל זה שזיני יובך, יושפל, אולי אפילו ייחקר ויודח, זו כבר עובדה מוגמרת מבחינת מתנגדיו.
זה לא ייעצר כשהפרטים ייוודעו, אלא להיפך, זה רק יתעצם. האחיזה במציאות, כך נראה, תהיה רופפת עד לא קיימת, אבל זה לא יפריע להם. המטרה מקדשת את האמצעים.
הסיפור אצל המפכ"ל דני לוי שונה. אותו לא מנסים לטרפד, אלא להנדס. במשך חודשים רבים עזבו אותו במנוחה. מחאו לו כפיים כשהתעמת בגלוי עם השר. עלץ ליבם כשהודיע שיציית לבג"ץ ולא לבן גביר. אבל גם עקצו והזהירו כאשר לא יישר קו, כיבה הפגנות, ונראה קרוב מידי לשר הממונה עליו.
עד שהתערב בפרשת הפצ"רית. מרגע שהנחה את בועז בלאט ראש אח"מ להמשיך בחקירה ולא למהר לסגור את התיק, פתחו עליו את כל המבערים העומדים לרשותם. מאמרי מערכת, פרשנויות באולפנים, כתבות ואפילו הליכים משפטיים, יום אחרי יום, שמציגים אותו ככנוע לבן גביר, כמתחנף לממשלה, כקורץ לימין, ומה לא. עד שיתיישר, יסגור את התיק, וייצא למלחמה נגד השר ונגד הממשלה. בדיוק כמו שהצליחו עם רוני אלשיך ועם אביחי מנדלבליט, ועם עוד רבים. הזרוע הביצועית הוא בועז בלאט, יחד עם רינת סבן, שהכריזו מלחמה גלויה על השר ופועלים במחשכים גם נגד המפכ"ל.
מה שלא לקחו בחשבון בזמן אמת הוא שפרשת הפצ"רית היא לא עוד פרשה. על הכף חיילי מילואים - לוחמים עזי נפש, מתנדבים לתפקיד שמתי מעט מוכנים למלא, במחיצת חלאות המין האנושי - שהפכו על ידי המערכת לקלגסים, בריונים ואנסים. לא רק תומכי ימין, אלא גם לא מעט בשמאל, דורשים מהמערכת לתבוע את עלבונם ולהגיע למיצוי האמת עם כל המעורבים. משוטרים ופרקליטים צבאיים ועד פרקליטי מדינה והיועמ"שית.
הטיוח בלתי נסבל ובלתי נסלח והיחיד שמחזיק כרגע את האירוע כפרשה פתוחה הוא המפכ"ל. היחיד. אבל זה לא מספיק. לא ברור אילו השלמות חקירה דרש, אבל עד כה כמה מגיבורי הפרשה לא נחקרו ולא תושאלו. נראה שגם דני לוי עוד לא החליט האם הוא בצד החושש או בצד האמת.
עד כה הוכח שהפרשה כולה, בגלל הקורבנות האמיתיים בה, התהפכה על ראשם של כל מי שעסק בה וניסה לנצלה. מהפצ"רית עצמה ועד ערוץ 12. אם יצטרף לוי למטייחים עבור חיבוק רגעי, זו עלולה להיות מיסקלקולציה אטומית.