"בבוקר רופא, בלילה מפעיל כלי טיס": עדות הקצין על אחד התפקידים הקטלניים בצה"ל

ד"ר ורס"ן במיל' רועי דור, בן 35 (שם בדוי), נשוי ואב לשניים מתל אביב, הוא מפעיל כלי טיס מאויש מרחוק ותיק בחיל התותחנים בצה"ל ורופא משפחה. את סיפורו הוא מגולל בספר חדש בשם "קרוב", החושף לראשונה באופן אינטימי ומקיף את עולמם של המפעילים השקופים, ועתיד לראות אור בקרוב בחנויות הספרים. בראיון בלעדי לוואלה הוא מספר על האינטימיות של אחד התפקידים הקטלניים ביותר בצה"ל, תוך שהוא מדגיש את חלקו בהגנה על כוחות צה"ל.

הוא עבר ילדות רגילה בשכונת נווה שאנן בחיפה, ובהמשך עבר לכרמל. אביו היה בעל עסק עצמאי כשהיה קטן, וכשרק התגייס לצה"ל עבר להיות נהג אגד, וכיום הוא מדריך ראשי באגד. אמו עובדת סוציאלית. הוא הבכור מבין שלושה, אח לשתי אחיות. בינואר 2009 החל קורס טיס מספר 163, בלי יותר מדי ציפיות. לאחר עשר טיסות הודח. "הדיחו אותי בשלב הכי מוקדם, ובצדק רב", הוא מספר, וחיוך נמרח על פניו. הוא נשלח חזרה לבקו"ם בתל השומר, שם הוצע לו להצטרף ליחידה מבצעית שלא ניתן להרחיב עליה. הוא אמר "כן", ואז נאמר לו שהוא עובר ליחידת "זיק" (יחידת כלי הטיס המאוישים מרחוק - כטמ"מים - של חיל התותחנים, א.ב.), מבלי לדעת לאן מועדות פניו.

"לא היה לי שום קשר למטוסים או לטיסנים. והשלב הראשון בקורס? כלל טירונות קלאסית וניווטים קרקעיים. בדיעבד אני שמח שעברתי לחיל התותחנים ולא לחיל האוויר, כי זה בונה לך תחושת שייכות ליחידה. מטפחים אותך לחשוב שהיחידה היא הדבר. יחידת 5252", אמר.

הוא הגיע ליחידה, עבר מסלול, ורגע לפני היציאה לקורס הקצינים בבה"ד 1 החליטה הפסיכולוגית שלא לאשר את מועמדותו. לאחר התייעצויות הוחלט לשלוח אותו "לחספס את הנפש" כמפקד טירונים בבסיס שבטה שבנגב.

"המכ"ים האחרים אמרו שאני פופ זול, כלומר פופולריות זולה. אחד שרוצה שהחיילים יאהבו אותו. אבל אני פשוט נורא אהבתי את זה. זו הייתה הפעם הראשונה שנתנו לי לפקד. הייתי בצופים, אבל לא כמדריך. חוץ מזה, ישנתי שלוש שעות בלילה וארוחת הבוקר שלי הייתה פחית אקסל".

לבסוף יצא לבה"ד 1, לאחר מכן המשיך לקורס מפקדים (השלמה חילית, א"ב), ואז חזר ל"יחידה" והחל את שירותו כמפעיל מבצעי של כטמ"ם. "התפקיד שלי, בגדול, זה להטיס את המטוס ולהיות אחראי על החימוש (טילים, א.ב.)".

אחת המשימות המשמעותיות שלו הייתה במהלך מבצע "עמוד ענן" בשנת 2012, אז עקב אחר רכב במשך מספר פעמים. בדיעבד התברר כי לפעילותו הייתה תרומה לסיכול הממוקד של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי - מי שהוביל את חטיפתו של החייל גלעד שליט ואחראי למאות פיגועים נגד ישראל.

במבצע צוק איתן, בקיץ 2014, היה מעורב בסדרה של אירועים, אך אחד הבולטים שבהם התרחש דווקא בזמן הפסקת אש. "היו כל מיני הפסקות אש קצרות כאלה, של 12 שעות. כשאתה מפעיל, זה מטריף אותך, כי אתה רואה מחבלים ואסור לך לעשות כלום. אתה עוסק גם במודיעין וגם בתקיפה, ואנחנו מזהים קנה קטן כזה של משגר מרגמה. מצד אחד יש הפסקת אש, ואומרים לך: אסור לתקוף. כי זו הפקודה. ואני ממש זוכר את עצמי, כמפעיל, פונה למפקד שלי כדי לתקוף. הוא היה מילואימניק ומפקד טוב. אמרתי לו: 'תקשיב, אי אפשר לא לתקוף פה, זה לא יכול להיות'.

הבן אדם רץ ובורח לרכב, ואנחנו מתווכחים שם עם החטיבה. כל מה שעובר לי בראש זה שאני מוכן שיצעקו עליי כצוות על זה שהפרתי או לא הפרתי פקודה, אבל אני לא מוכן לרדת מהקרון ולקרוא כותרת ש'חמישה חיילים בחטיבת הנח"ל נהרגו'. הקשבתי למפקד שלי, הוא השיג את האישור, תקפנו והמחבל נפגע".

על הדילמה המורכבת בזמן אמת, כשכולם בלחץ וחוששים שעוד רגע ייפגעו חיילים, הוא מספר שמעולם לא חשב להפר פקודות, אך ניהל מתח מקצועי מתמיד. כמפעיל כטמ"ם, הוא יודע לפענח טוב יותר מהקרון מה מתרחש על הקרקע, והאתגר באותם רגעים הוא להעביר את המידע בצורה מדויקת כדי לקבל אישור לתקיפה. היו גם מצבים שבהם האישור לא ניתן.

מבצע צוק איתן נמשך 52 ימים. "הייתי סרן צעיר. אני חושב שטסתי משהו כמו שמונה שעות ביום, ובשאר הזמן עשינו כל מיני חיתוכי מצב. ישנתי מעט, ויצאתי הביתה כל חמישה-שישה ימים. הרגשתי שאני פיקס, אחלה. שאני ממצה את עצמי מקצועית ותורם. דיברתי על זה אז עם בת הזוג שלי, היום אשתי. אמרתי לה: 'אני סבבה, כאילו, אני עובר את זה בסדר'. והיא אמרה לי: 'מה יש לך? אתה זומבי כבר חודש'".

אלה הם חיי מפעיל במלחמה. הוא מגיע לבסיס כשעה לפני התדריך ועדכוני המודיעין, שמעביר קצין ביחידה. לאחר מכן מתקיים תדריך של מפקד המשימה, לפני הכניסה לקרון - חלל בגודל 2×4 מטרים, עמוס מחשבים ומסכים, ובו שלושה כיסאות, שממנו מפעילים את הכטמ"ם. משם הוא יוצא לגיחה ברצועת עזה. את האווירה בקרון הוא מגדיר כ"מחבקת". זו רוטינה: סדרת פעולות החוזרות על עצמן שוב ושוב לאורך השנים.

בשנת 2016 השתחרר משירות קבע והחל למלא משימות במסגרת שירות המילואים. הוא מודה שלא היה מפקד משימה בולט, שכן התחרה באחרים שגם פרשו מהשירות אך המשיכו לעבוד בתעשיות הביטחוניות, בעוד הוא החל בלימודי רפואה. לשם הדיוק, הוא התחיל בלימודי מדעי המחשב, הבין שזה לא בשבילו, ועבר למסלול אחר באוניברסיטת תל אביב. במקביל שימש כמפקד סדנה ב"יחידה" בנושא טוהר הנשק. בתחילה חשב לפנות לפסיכיאטריה, אך לבסוף שינה מסלול והפך לרופא משפחה.

במבצע שומר חומות בשנת 2021 הוא לא זוכר אירוע שגרתי, ואז הוא מתחיל לספר על חלקו מאז 7 באוקטובר. ביום שישי, יממה לפני הטבח הנורא, חגג את יום הולדתה של בתו בבית הוריה של אשתו בחיפה, ונשאר לישון שם. מעט לפני השעה 07:00 אשתו העירה אותו ואמרה לו: "קום. יש מלחמה". הוא הטיל ספק בדבריה, שכן לרוב מפעילי הכטמ"ם מקבלים עדכונים מוקדמים לפני אירועים יזומים, כדי להיות ערוכים, והוא לא זכר היערכות למבצע גדול.

"באותם רגעים כבר הבנתי מה קורה. חישבתי את הדרך מחיפה אל הבית בתל אביב ומשם לבסיס. בשעה 13:00 כבר הייתי יושב בתדריך ב'יחידה'. היו הרבה צוותים ביחידה", סיפר, והוסיף: "על מה דיברנו? בעיקר על מה שראו כולם בכלי התקשורת - הטנדרים והמחבלים. המשימה הראשונה שלי? שדה ליד קיבוץ כיסופים".

בהמשך הוא מזהה גדוד טנקים בשדה פתוח. המג"ד עולה לרשת הקשר ואומר שיש מחבלים בשטח, ומבקש לתקוף אותם באמצעות טילים מהאוויר. רועי, שיושב בקרון, אינו מזהה מחבלים. "ואז נופלת עליי ההכרה שזה מג"ד בשטח ישראל שמדווח על מחבלים בשטחנו. אני עולה בקשר ואומר לו: הבנתי את האירוע, תגיד לי איפה אתה רוצה את זה. והוא נותן לי שני עצים - ואני פוגע בהם" (במחבלים - א.ב.). "אין לי מושג מה קרה אחר כך, כי מפנים אותי לאחד המוצבים. באחד המוצבים קיבלנו דיווח על 100 מחבלים".

הוא הטיס את הכטמ"ם לעבר אחד ממוצבי צה"ל במרכז הרצועה. "אני מאפס רגע את הצוות, ואומר: חבר'ה, יכול להיות שיש שם מאה מחבלים, אבל יכול להיות שלא. צריך לעצור, לפענח, לראות מה הם לובשים ואיזה נשק יש להם, עד כמה שאפשר. אני אומר להם לעבוד מסודר, עם היסודות, ממש יסודות קורס המפעיל. תוך חצי דקה אנחנו מזהים עשרות אנשים, ואומרים לי בקשר מהאוגדה: 'מי שאתה רואה שם ומחליט שהוא מחבל - אתה רשאי'. כבר בשלב הזה אני בעניינים. אני אומר לו: 'לא הבנתי'… ואז אני אומר למפעיל שלי: 'הבנתי שאנחנו רשאים, אבל אתה תפענח כמו שצריך'".

רס"ן במיל' רועי דור הוא מפקד המשימה ויושב בעמדה בצד שמאל. לצדו מפעיל הכטמ"ם, ומאחוריהם חייל שאחראי על מערכות המשימה, המפות והקשר. הם מזהים דמויות חשודות עם אפודים וקסדות. הוא חשד שאלו חיילים, ולאחר שדרש בירור נוסף הודיעו לו מהאוגדה שמדובר בכוח של דובדבן ולא במחבלים.

"אתה אומר: 'פאקינג איי'… וזה ליווה אותי אחר כך לאורך המלחמה - שני האירועים האלה, בגלל השאלה הזאת: מתי אני נותן מקום לרגש? לפעמים צריך לתת לרגש להיכנס. יש מפקדים שיגידו לך שאסור, אבל מותר לי להיות אמוציונלי כשזה תורם למשימה. אם המג"ד עכשיו חותר למגע ואומר לי שזה מחבלים, והוא בלחץ - אז גם אני צריך להיות קצת בלחץ, כמוהו. אחרת אני לא מבין את תמונת הקרב. מצד שני, אתה חייב לאזן את זה. בשביל מה שמו אותי בקרון, רחוק? כדי שאני אהיה שקול. כל הזמן האיזון הזה הוא מה שאתה צריך לווסת".

במהלך הריאיון הוא נזכר באירוע מורכב נוסף בלבנון, שממחיש היטב את הדילמות שהוא מתמודד איתן בזמן אמת. הצוות בקרון עובר בין משימה למשימה, במתחמים שונים של חיזבאללה. לפתע מזהה מפעיל הכטמ"ם תנועה חשודה בין העצים. רס"ן במיל' רועי מתחיל להתמקד בתא השטח המדובר, מחשב את הטווח מהנקודה אל כוחות צה"ל, ומבין שמדובר בסכנה מיידית, אם אכן מדובר במחבל. הוא מזהיר את הצוות שאם זהו מחבל חמוש בנ"ט, הוא עלול אף לפגוע באוטובוס אזרחי בישראל, בשל הקרבה לגבול.

הצוות בקרון פועל ברשת הקשר מול האוגדה, בניסיון לאסוף מידע נוסף מתצפית קרקעית. לאחר התלבטות מורטת עצבים הוא אומר בחלל הקרון וברשת הקשר: "תקשיבו, זו תנועה - וזה במתחם נ"ט". הוא יודע שכמעט הכול תלוי באופן שבו יעביר את המידע: כיצד ידבר עם האוגדה והחטיבה, כדי לקבל את האישור "רשאי" לתקוף.

"אין שום דבר שאני יותר אוהב מלעבוד עם כוחות. שום דבר - לא איסוף מודיעין, לא סיכולים. כלום. אני תמיד אומר למפקד היחידה שלי: אני רוצה לעשות סיוע לכוחות", הוא אומר בנחרצות. "זה היתרון היחסי שלי כאדם, לדעתי. יכול להיות שיש דברים שנחשבים יותר יוקרתיים, אבל אני מרגיש שלזה אימנו אותי. אני אוהב להיות עם כוח על הקרקע".

לבסוף מגיע ה"רשאי". הצוות של רס"ן במיל' רועי תוקף ופוגע בחוליית נ"ט חמש דקות בלבד מרגע הזיהוי. "הרגשתי שאם זה לא אני שיושב בכיסא, הייתי יורד מהקרון ורואה נ"ט שהרג חיילים. זו לא הפעם היחידה שזה קרה, אבל זו הפעם הראשונה שבמהלך מלחמה ירדתי ואמרתי לעצמי: 'היו מתים אנשים'", הוא מסכם.

הוא פעל לאורך המלחמה בגזרות רבות, אך אינו יכול להתייחס לכולן וגם לא לציין איזו זירה הייתה הרחוקה ביותר. נוח לו יותר לדבר על הפעילות ברצועת עזה, שבמהלכה ליווה כוחות בעומק שטח האויב, זיהה איומים ותקף אותם. בשונה מרחפנים, האש של הכטמ"ם מדויקת ועוצמתית הרבה יותר.

"יש מח"ט שאמר לנו בשיחה: 'אני יודע לתמרן בלעדיכם, אבל יש לזה מחיר'", הוא מספר, ונזכר באירוע נוסף ברצועת עזה, לא הרחק ממחנה פליטים, שבו שלושה כוחות שונים כיתרו בית ספר שבו הסתתרו מחבלים. הצוות בקרון זיהה טנדר במרחק של מאות מטרים מבית הספר, ועליו שני אנשים שהעמיסו אמצעים חשודים. לאחר בדיקה התברר כי מדובר בצינורות. החטיבה שמולה פעל באותו מקרה ביקשה להמתין עם התקיפה, אך רס"ן במיל' רועי התעקש כי מדובר במרחק של כ-200 מטרים מכוחות צה"ל, וכי הם חשופים לאיום. בין הצדדים התנהל דיון, ולבסוף הצליח לשכנע ולקבל אישור לתקיפה. עוצמת הפיצוץ אישרה לכולם כי מדובר היה ברקטות או ברכב תופת בדרכו לפגוע בכוחות.

במהלך הריאיון שאלתי אותו אם היו אירועים שבהם לא הצליח למנוע פגיעה בכוחותינו. הוא השיב בחיוב והוסיף: "בגדול בא לך למות. וואלה. יש פעמים שאתה מתלבט ולא יודע, וזה יכול לקרות. זה נדיר שאני רואה את זה ממש בתמונה, כי בסוף חמאס פועל מבניינים ומתת־קרקע, והם לא עומדים מול החיילים שלנו ויורים. אבל אם אני סורק אזור, רואה בן אדם, ואנחנו מחליטים לא לצאת עליו לביצוע וחצי שעה אחרי זה אני יודע שנפגע כוח מצלף, ואני חושב שבסבירות גבוהה זה משהו שיכולתי למנוע אתה גמור. אני גמור מזה".

הוא נכנס לקרון בקור רוח, חדור מוטיבציה ובפוקוס גבוה על המשימה. כשהוא יוצא ממנה לאחר שעות של הפעלת הכטמ"ם - הוא יורד מהקרון, מבצע תחקיר, ולאחר מכן מתכונן לגיחה נוספת או נוסע הביתה. לפני כן הוא יושב ברכב כחמש דקות - מעין טקס קבוע - פושט את הסרבל ולובש בגדים אזרחיים.

"איזו פעם עשיתי איזה משהו בלבנון, ואז הייתי צריך להגיש תחקיר למפקד חיל האוויר… על איזה אירוע. תחקיר שמפקד חיל האוויר ביקש. ואני אומר למפקד היחידה שלי: 'כפרה, שלוש ורבע, ארבע - אני בגן. תחקיר לא תחקיר, אני זז'. הוא אומר לי: 'תבוא בלילה, תשלים'. אני צריך להגיע בזמן לגן. אם אני לא אבוא - מי יאסוף? אשתי גם רופאה… לאורך המלחמה זה לא היה לי קל להיות איש משפחה. הרגשתי שאני לא הכי טוב שאני יכול בעיקר בהתחלה שאני לא אבא מספיק טוב כל הזמן, שזה קשה לבת שלי, בעיקר הגדולה, שאני לא תמיד מצליח להיות בעל מספיק טוב, ושזה קשה גם לאשתי. זה קשה, ואין לי קתרזיס מהתקופה הזאת".

התמונה הקשה ביותר מבחינתו היא לצפות מהאוויר בכוח שנפגע. "לא אתייחס לגובה, אבל אני יודע לראות אם אדם מדבר בטלפון. אני רואה ומבין הכול - חוץ מסאונד, יש לי הכול. הדבר הראשון שאני עושה, וזה נשמע קצת פרדוקסלי, הוא לעזוב את הכוח, כי אני צריך לסרוק. אם כוח נפגע, אני אמור לאתר סיכונים נוספים. אם יש חייל שנפגע, אני עושה עצירות לפרקי זמן של שניות, מאוורר את הכוח ושואל: אתם בסדר? בתכל'ס. אני גם שואל את עצמי".

בתוך הקרון הצר, כשהעיניים סורקות כל סמטה וציר ברצועת עזה, רועי אינו רואה מטרות אלא את פניהם של לוחמי צה"ל שעליהם הוא שומר. זו המחויבות העמוקה הזו, המשלבת קור רוח מבצעי עם חרדה כמעט הורית לשלום הכוחות, שמכתיבה את הסטנדרט המוסרי שלו: "אני עושה הכול כדי להגן על הכוחות, והכי טוב שאני יכול כדי לפגוע בכמה שפחות בלתי מעורבים. עכשיו - 'בלתי מעורב', צריך להגיד את זה מאוד ברור. המונח הזה נהיה קונטרוברסיאלי בגלל אמירות מכל צד שהוא. מבחינתי, בלתי מעורב הוא מישהו שלא מעורב בקרב או במשימה שאני מבצע. אני לא יודע מה הוא חושב".

על הכישלון ההיסטורי ב-7 באוקטובר אמר: "אני מרגיש עם זה על הפנים. בסוף אני אדם שעוסק בביטחון מאז 2009, וקרה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ואני מרגיש עם זה רע. אני מרגיש אחראי על החלק שלי, בסדר? אני לא אחראי על כל המחדלים, אבל אני מרגיש אחראי שלא ידעתי להגיד מספיק לפני, שלא הייתי מספיק אסרטיבי במודיעין כשאספתי, שלא אמרתי באימונים שצריך להתאמן יותר על זה. ברור שאני מרגיש שזו אחריות… ונכשלתי תוך כדי שאני עושה הכי טוב שלי". מנגד, הוא תיאר בגאווה את הרגעים המורכבים שבהם ישבו מפעילי כטמ"ם בקרונות במשך שעות, כשברקע נשמעות אזעקות צבע אדום, נופלות רקטות, והם ממשיכים במשימות.

על חייו כרופא משפחה, ובמקביל על המעבר החד באותו יום למשימות של הגנה על הכוחות ותקיפת מחבלים, אמר: "אני מאוד אוהב להיות רופא, ומאוד נהנה מזה שאני יכול לעזור למישהו שמולי, ובמקביל מסופק מהמשימה הצבאית שלי. אני יודע שמחבלים שאני הורג - בעוד דקה, או שבוע, או שנה - ינסו להרוג ישראלים. אז האם אני נהנה מזה? האם הייתי בוחר בזה? בוא נגיד ככה: אם היית אומר לי שמחר פורץ שלום ולא צריך אותי יותר, אני אומר לך, נפלא, מעולה. אבל כל עוד צריך, זה עניין של אחריות על הכתפיים. הכשירו אותי, הסמיכו אותי, סומכים עליי, ואני טוב במה שאני עושה. זו אחריות שאני רוצה לקחת. הקונפליקט הזה קיים, אבל נראה לי שזו המהות של אחריות".

"וכן, יש מטופלים שאומרים לי: 'חביבי, טיפלת בי עכשיו ובעוד שעתיים אתה הולך ל…'. הפעם הראשונה שהתעמתתי עם זה באופן מודע הייתה בהרצאה, כשנשאלתי על הקונפליקט הזה. זה היה תלמיד תיכון, בהרצאה בדרום תל אביב, ששאל אותי איך אני עם זה. אמרתי לו: בואנה, לא חשבתי על זה אף פעם. ואז לקחתי דקה לחשוב, ואמרתי לו: אני בסדר עם זה".

מבחינתו, אחד השלבים החשובים ביותר שבהם היה מעורב היה דווקא בשלב הראשון של התמרון הקרקעי לרצועת עזה. "היה פחד. הציבור, אני חושב, לא ידע אם נצליח. זה אחד התמרונים המורכבים בעולם - אני לא היסטוריון, אבל המורכבות לתמרן בתא שטח כזה היא מטורפת. והרגשתי שאני מצליח לסייע. הקרב לא תלוי רק בי, אבל באחריותי בכל פעם להשחיל את החימוש אל הסמטה שבה נמצא המחבל, להתריע בזמן, או להוריד עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. לעשות את הכיבוש הזה מול אויב שהתכונן 15 שנה לצבא שייכנס - והם אכלו שם מרורים בלי הפסקה. זה היה ניצחון קרבי מזהיר. זו דעתי. אין כוח קרקעי בצה"ל שלא עבדתי איתו". הוא מוסיף כי לאחר האינטנסיביות, כששוחרר הלוחם החטוף האחרון, רן גווילי, והוא היה בטיול עם הכלב, זו הייתה הפעם הראשונה במלחמה שבה הרגיש שהעבודה הסתיימה. "זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי: עבדתי כל כך קשה וזה עשה משהו".

לסיכום, הוא מבקש לדבר בשם חבריו, מפעילי כלי הטיס המאוישים מרחוק שעליהם כתב בספרו הטרי "קרוב: סיפורו של מפעיל כטמ"מ": "הייתי רוצה שידעו עלינו, המפעילים, שלמרות שאנחנו רחוקים פיזית - וזה אולי קלישאתי - המעורבות הרגשית שלנו באירוע גבוהה מאוד. אנחנו נורא אוהבים את הכוחות ומונעים משליחות. כשאני, וכשהחטיבה בתוך קרב - אז אני בתוך קרב. הייתי רוצה שידעו עלינו את זה. אני לא יודע מה התדמית של מפעיל כטמ"מ בציבור, אבל הייתי רוצה שהתדמית שלי תהיה של מישהו שאכפת לו גם כשאני בקרון וגם כשאני בחוץ. שאנחנו עושים את הכי טוב שלנו, ושאנחנו מרגישים חלק חשוב".