בלב תיאטרון האבסורד: רפ"ק רינת סבן בתפקיד אבירת שלטון החוק

בראשית שנות ה־80 של המאה הקודמת החל בית המשפט העליון לעסוק בעניינים פוליטיים, תחום שעד לאותו זמן עסק בו במשורה ובמקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד.

הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, כבוד השופט משה לנדוי ז"ל שפרש מכס השיפוט בשנת 1982 בסמיכות רבה לשינוי זה, נחרד מן הרוח הזרה שהחלה מנשבת במסדרונות המוסד בו כיהן כשופט קרוב לשלושה עשורים. הוא הציב תמרור אזהרה בוהק לאלו העוסקים במלאכה, ובעיקר בפני מי שביקשו לגרור את בית המשפט אל הזירה הפוליטית.

כך אמר, בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים: "בית המשפט אינו יכול ואינו צריך לשמש זירה להכרעה במחלוקות פוליטיות מובהקות. משעה שבית המשפט נכנס לזירה הפוליטית - חדל הוא להיות שופט והופך להיות צד במחלוקת". ולא הסתפק בכך. הוא הוסיף והסביר את המובן מאליו לכל בר דעת: "כאשר בית המשפט נדרש להכריע במחלוקות פוליטיות מובהקות, הוא חדל להיות גוף שיפוטי והופך לגורם במחלוקת עצמה".

אזהרותיו של השופט לנדוי נפלו על אוזניים ערלות. אך נבואתו, למרבה הצער, התגשמה. מרגע שבית המשפט החל לפלוש אל תחומים לא לו, לבוא בנעלי המחוקקת והמבצעת ולעסוק בסוגיות פוליטיות - מרכזיות ושוליות כאחת - נשחק האמון הציבורי ברשות השופטת, והיא איבדה בעיני חלקים נרחבים בציבור את יתרון האובייקטיביות. אין בכך כדי להטיל דופי בשופטים כיחידים, אלא בשיטה. מן הרגע שהשופט עוסק בעניינים פוליטיים, קצרה הדרך לחשש ממשי שאמונותיו ועמדותיו האישיות יכוונו את הכרעתו, ולא הוראות הדין המחייבות.

לאחר שנים שבהן ידיה של הרשות השופטת טמונות עמוק בקלחת הפוליטית, מצאנו עצמנו השבוע, מעבר לכל דמיון, בלב תיאטרון האבסורד. כך היה בדיון שהתקיים השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה שמומנה על ידי התנועה לאיכות השלטון בשם רפ"ק רינת סבן.

בתחילה הוגשה העתירה לבית המשפט העליון ומשם הועברה למחוזי. במסגרתה נדרש השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להעניק לקצינה דרגות סגן ניצב. לא המלצה. לא בחינה. לא בקשה לקיומו של הליך מנהלי תקין. אלא דרישה לצו שיפוטי, המבקש להציב שוב את בית המשפט בלב שיקול הדעת המנהלי, בשם "שלטון החוק".

אין מחלוקת כי סעיף 7 לפקודת המשטרה מעניק לשר סמכות מלאה למנות, ומכאן גם לקדם, קצינים בכירים במשטרה. ומכאן מתעוררת השאלה: כיצד ומדוע הגיע דווקא המקרה הזה לשבט ביקורתו של בית המשפט, ואף עורר הד תקשורתי כה נרחב.

כאן נחשפת הסוגיה הפוליטית במלוא הדרה. כל עתירה דומה אחרת הייתה מסולקת על הסף, אלא שבעניינה של הקצינה דנן, אשר העידה מטעם התביעה בתיקי ראש הממשלה, די היה בכך כדי שהעותרים יתקפו את השר בכלים משפטיים ויטענו כי מדובר בהחלטה פוליטית פסולה, נגועה בשיקולים זרים.

כבוד הנשיא אהרן ברק, קבע הלכה ברורה: "בית המשפט אינו שם עצמו כתחליף לרשויות הפוליטיות; הוא יתערב בהחלטותיהן רק מקום שהתקיימה חריגה קיצונית מן הסמכות או פגיעה חמורה בעיקרי שלטון החוק". ועל כן יש לשאול האם זהו אכן המקרה החריג שבחריגים? האם מדובר בקצינה כה ייחודית, מקצועית ויוצאת דופן, עד שניתן לקבוע כי החלטת השר היא קיצונית, חריגה ופוגעת בשלטון החוק, באופן המצדיק שבית המשפט יבוא בנעליו ויורה לו להעניק את הדרגות המבוקשות? האם זהו המקרה להפר את ההלכה?

בחינה נטולת פניות חושפת אבסורד שאין כדוגמתו, ומובילה למסקנה קשה: העותרת נבחרה בקפידה, והעתירה הוגשה מפוזיציה פוליטית מובהקת ודווקא מן הטעמים שכנגדם היא מתיימרת לצאת.

לפני שנים לא מעטות הסתיים בבית המשפט העליון הליך שנדון בפני הרכבים שונים, ועסק בפגיעה חמורה בזכויות חשודים. בסיומו ניתן פסק דין בהרכב של 9 שופטים, אשר לא חסך את שבטו ומתח ביקורת חריגה בחריפותה על התנהלותה הבלתי חוקית של אותה קצינה המבקשת עתה קידום.

לא בהערת אגב עסקינן, לא בהסתייגות שולית. נקבע מפורשות כי פעולות חקירה שנקטה הקצינה בוצעו "בניגוד לדין תוך חריגה מצווי האזנה ותוך פגיעה חמורה בזכויות נחקרים". המשנה לנשיאה, כבוד השופט חנן מלצר, הביע את מורת רוחו מהתנהלותה של הקצינה, בהאי לישנא: "לכך יש להוסיף את העובדה שבחקירתה פקד סבן הרבתה להשיב שאיננה זוכרת, או ביקשה שלא להשיב לשאלות מסוימות שהופנו אליה... מאידך גיסא, התשובות שנתנה לפיהן אין היא זוכרת דברים, מובנות פחות".

כבוד השופט יוסף אלרון הדגיש: "אין חולק שנפל פגם באופן בו נהגו החוקרים". וההרכב המורחב כולו הסכים בקשר להתנהלותה של הקצינה כי "מדובר בפגמים חמורים, החותרים תחת יסודות ההליך ההוגן ושלטון החוק".

וכאן עולה השאלה שאיש אינו מעז לשאול בקול רם: כיצד רינת סבן, שבית המשפט העליון קבע כי פעלה שלא כדין, מוצגת כיום כאבירת שלטון החוק? כיצד מי שפגעה פגיעה יסודית בזכויות נחקרים, זוכה להגנה הרמטית ולייצוג משפטי חינמי בעלות של עשרות אלפי שקלים מידי אחד הגופים הפוליטיים החזקים בישראל? האם כך נראית הדאגה לאיכות השלטון?

ושוב חוזר הניגון. התשובה איננה משפטית, היא פוליטית־תודעתית. זו אינה שאלה של חוק, אלא של פוזיציה. "הילכו שניים יחדיו בלתי נועדו", שואל הנביא עמוס. וגם האמונה החזקה ביותר בפוזיציה אינה יכולה להכשיר כל שרץ. מי שרוממות שלטון החוק בגרונו, אינו יכול ללכת יד ביד ולייצג, ללא עלות, את מי שכמעט כל שופטי בג"ץ קבעו שהפרה ברגל גסה וביודעין את החוק.

"המטה משפט שונא תוכחה", הטעים החכם באדם. טור זה אינו מבקש להכעיס או להקניט, אלא להציב מראה בפני מערכת הפועלת על אוטומט ומסרבת להביט במציאות נכוחה. אין נרטיב או פוזיציה שיכולים להצדיק עיוות דין. ודאי שאין פוזיציה היכולה להפוך אי־חוקיות לאבירות.

עיוות דין אינו עניין פרטי, הוא הרס מוסדי. קלקול דין איננו שגיאה נקודתית, הוא קלקול עולם. טוב תעשה התנועה לאיכות השלטון אם תשקול מחדש את צעדיה, ותסיר ידיה מן הקצינה ומן העתירה.

הכותב הוא פרשן משפטי