בין שירות למדינה לסחר פוליטי: כך נראה השפל ההנהגתי

זהו מעשה בשתי משפחות יהודיות במרוקו. אחת ממקנס, השנייה מקזבלנקה ומרקש. בשתיהן, שמה של אם המשפחה הוא אסתר. במקנס הייתה זו אסתר אזוגי. בקזבלנקה, אסתר פרץ. הראשונה, לבית אזוגי, נישאה לאליהו דרעי. הם עלו ארצה ב-1968, עשרים שנה לאחר שדוד בן-גוריון הכריז על הנס המופלא ששמו מדינת ישראל. אסתר פרץ עלתה מקזבלנקה ב-1953, בארץ הכירה את מאיר אייזנקוט, שעלה ממרקש ב-1948, זמן קצר לאחר הכרזת המדינה. הם נישאו ב-1957.

שתי משפחות של יוצאי מרוקו שהגשימו את חלום הדורות, את כיסופי האבות ל"שנה הבאה בירושלים", ובאו ליטול חלק בחזרת העם היהודי לארצו, אחרי 2000 שנה. לשתי המשפחות הללו נולד בן זכר בהפרש של חודשים ספורים: אריה נולד עוד במרוקו לאסתר ואליהו דרעי ב-1959 והיה בן 9 כשהוריו עלו ארצה. גד (גדי) נולד לאסתר ומאיר איזנקוט בישראל, שנה אחר-כך, ב-1960. שני אלה, אריה וגדי, התכתשו ביום חמישי השבוע ברשתות החברתיות, מיד לאחר שממשלת ישראל אישרה בקריאה טרומית את תקציב המדינה.

איזנקוט, שעומד בראש מפלגת "ישר!" שזה עתה הוקמה, צייץ ביום רביעי סרטון בו נראית לחיצת היד של בנימין נתניהו ואריה דרעי מיד לאחר אישור התקציב, תחת הכותרת "תקציב תמורת השתמטות". דרעי, שעומד מזה שנות דור בראש ש"ס, הגיב בפוסט מתבייכן שנפתח ב"גדי, אני מאוכזב ממך עמוקות!", ונמשך ב"הערכתי אותך...הגנתי עליך...נאבקתי למענך..." וממשיך לסדרה של טענות, אישומים ואיחולים: "לצערי, אתה צועד בדרכו של לפיד ואתה גם תסיים כמוהו".

לפיד, ככל הידוע לי, עוד לא סיים שום דבר. הוא גם לא בילה ב"מעשיהו", כמו דרעי. אבל בינתיים איזנקוט ענה לדרעי: "קיוויתי שכאדם מאמין", כתב לדרעי, "המייצג ציבור ציוני ואוהב ישראל שבחלקו גם משרת בצה"ל, תתעלה לגודל השעה ותוביל לחוק גיוס שבבסיסו אמירה פשוטה: כל ישראל ערבים זה לזה".

"זה איננו מאבק בחרדים", סיים איזנקוט, "וזה איננו מאבק נגד עולם התורה, זו דאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל ולערבות ההדדית שבין חלקיה. לי אין את הפריווילגיה להתאכזב. אמשיך להיאבק בכל דרך למנוע אבחנה בין דם לדם ולטובת חיזוק צה"ל".

אריה וגדי באו מאותו מקום, ינקו את אותה תורה, שייכים לאותה משפחה תרבותית מפוארת ולאותו חלום שהתגשם. שניהם נולדו למשפחות דתיות. שניהם נמנים על הדור החדש שנולד לתוך הריבונות היהודית השלישית בארץ ישראל. לאמא של שניהם קוראים אסתר ושתיהן, האימהות, הן נשים מאמינות עם כיסוי על הראש, תפילה בלב ומקום קבוע בבית הכנסת.

אבל איזה הבדל יש בין השניים. איזה אוקיינוס משתרע ביניהם. איזו שלולית של דם רע. אבל לא רק דם רע. גם דם של ממש רובץ שם. כי גדי איבד במלחמה האחרונה את בנו, גל, בקרב בעזה. הוא איבד במלחמה הזו עוד שני אחיינים, וספג עוד פצוע במשפחה הגרעינית. דרעי? הוא כמעט איבד את השלטון. בכורו, ינקי, נהנה מג'וב מפנק בקק"ל, או בהסתדרות הציונית, בשכר של עשרות אלפי שקלים בחודש ותנאים מפליגים.

כשגדי איזנקוט נלחם 40 שנה בהגנה על המדינה, וגם ספג כדור בראש תוך כדי השירות, אריה דרעי נלחם בנחישות לא פחותה על כוח, כבוד וכסף. בימים אלה ממש, למרות שהוא כבר לא שר הפנים (אבל שולט בשלט-רחוק בנושא), הוא מרפד עוד עשרות מקורבים בג'ובים שונים ומשונים ומשתלט על אין ספור משרות של רבני ערים, ישובים ומועצות, גם בישובים חילוניים, לתפארת מדינת ישראל. אגב, שיתוף הפעולה של ראשי ערים ומועצות ליברלים עם דרעי בפרשה הזו, במסגרת דילים פוליטיים, הוא אירוע מחליא לכשעצמו. אני מקווה שהמצביעים הליברלים יבואו חשבון עם נבחריהם בבוא העת על העדפת מועמדים מטעם ש"ס על רבנים ציונים.

נחזור לאריה וגדי. כנסו רגע לעמודי הויקיפדיה של שניהם. זה של דרעי נפתח ב-40 שורות של ג'ובים. מנכ"ל משרד הפנים, חבר כנסת, שר באין ספור ממשלות. בעמוד של איזנקוט יש 3 שורות של ג'ובים, אבל לפניהן יש עשרות שורות של תפקידי פיקוד ולחימה בצה"ל. ממפקד פלנ"ט גולני דרך מג"ד 13 גולני דרך קצין אג"ם פיקוד צפון, מח"ט כרמלי, מח"ט אפרים, מח"ט גולני, מפקד אוגדת "עוצבת האש", מפקד אוגדת איו"ש, ראש אגף מבצעים בצה"ל, סגן רמטכ"ל, אלוף פיקוד צפון, סגן רמטכ"ל, ראש המטה הכללי ה-21 של צה"ל. השורות האלה מכילות אין ספור מלחמות, קרבות, מבצעים בעומק האויב, במצטבר חודשים שלמים תחת אש, במסגרתם חטף גם, באחד האימונים, כדור בראש (משם השקע הקטן שיש לו במצח).

שני גברים, באותו גיל, מאותו הכפר, ואיזה הבדל. שניהם בנים למשפחות מאמינות שגידלו את בניהן באמונה שישראל היא מדינת היהודים, עם ישראל צריך לחיות בה בביטחון, צה"ל הוא צבא העם ולצידו צריך שיהיו גם עילויים ולומדי תורה. כן, גם גדי איזנקוט מגיע מהאסכולה הזו. מתווה הגיוס שלו לא מדבר על "גיוס לכולם" אלא על 3% מכל מחזור גיוס שיהיו עילויים לומדי תורה. כל השאר: לצבא.

אני לא יודע כמה נכדים שכל אביו של אריה דרעי בעקבות שירותם בצה"ל. מאיר, אביו של איזנקוט, שכבר אינו בין החיים, שכל עד רגע זה שניים מנכדיו. כשמינו אותו לרמטכ"ל, אמרה אסתר, אמו של איזנקוט, בראיון לאיילה חסון: "אני מאוכזבת, רציתי שהוא יהיה רב, נהיה רב אלוף". אני לא בטוח שהיא התבדחה. ככל הידוע לי, אסתר איזנקוט הצביעה רוב חייה לש"ס. כשסיים את תפקידו, בטקס החילופים עם אביב כוכבי, ניגשה אליו אסתר, ואמרה לו ""שאלוהים יברך אותך. אתה שומר על ישראל".

אני לא יודע מה הוריו של דרעי אמרו לו, או לעצמם, כשהבן החליף לאורך העשורים האחרונים כורסה של שר כזה בשר אחר. אני כן יודע מי מבין שניהם הוא המייצג האמיתי, האותנטי, של הציונות הישנה ההיא. מי מייצג נאמן יותר של רבים מאוד ממצביעי ש"ס שאינם חרדים משתמטים, אלא ישראלים דתיים (ברמה כזו או אחרת), משרתים, עובדים, תורמים. זו אינה תחרות "מי אוהב יותר את החרדים", אלא התמודדות בין מי שאוהב יותר את ישראל. וכן, גם מי מייצג טוב יותר ונאמן יותר את ליבת המצביעים של ש"ס.
אריה דרעי היה פעם התקווה הגדולה לגשר בין החילונים לדתיים, בין ישראל השנייה, השלישית והראשונה. תקווה שנגוזה מזמן בין ענני עשן הסיגרים, הכורסאות במחלקה הראשונה, בתי הקיט בצפון ומלונות הפאר בשוויץ. אני זוכר את חבריו הטובים, שכבר אינם איתנו, את טומי לפיד, אמנון דנקנר ואהוד אולמרט, יבל"א, מספרים לי, בסודי סודות, שדרעי הוא האיש. הוא התקווה. הוא זה שיעשה את השינוי.

הם בטח מתהפכים בקברם. דרעי לא רק שלא עושה שום שינוי, הוא מנציח את המצב הקיים. במקום להעניק למצביעיו חכות, הוא מחלק להם דגים. רובם באושים. הוא חתום על העלאת שכר הח"כים והשרים לפני יומיים בכ-5000 שקל בחודש, כשחלק גדול ממצביעיו נאנקים תחת עול יוקר המחיה ששובר שיאים קודמים מדי שבוע. הוא זה שלא מקדם לימודי ליבה (לא, אל תמכרו לי את הסחורה השקרית שבש"ס לומדים ליבה), שלא מקדם גיוס, שלא מקדם יציאה לעבודה (אלא אם כן מדובר בג'וב שהוא סידר למישהו), שמקדם רק המשך אחיזה בשלטון והנצחת הבורות והבטלה. לדראון עולם.

אל תטעו: דרעי אוהב את נתניהו בערך כמוני. אני אומר את זה מידיעה. אבל הוא הבין שנתניהו הוא מנוע הצמיחה הפוליטי שלו ועל ההבנה הזו הוא מוכר את כל שאר הדברים שהוא יודע: הוא יודע שנתניהו אחראי ל-7 באוקטובר. הוא יודע שצריך להקים ועדת חקירה. הוא יודע שנתניהו היה צריך לאסוף את חפציו ולפנות את הזירה הפוליטית מיד לאחר ייצוב החזית אחרי ה-7 באוקטובר. הוא יודע שהמדינה וצה"ל צריכים, זקוקים וחייבים חוק גיוס אמיתי עכשיו. הוא יודע את זה ולמרות הכל הוא עשה שלשום את הקומבינה הפוליטית המצחינה המי-יודע-כמה שלו, כשהוביל את עסקת ה"תקציב תמורת השתמטות".

בדיל המבחיל הזה הוא פגע במצביעיו פעמיים: תעדף את המשתמטים על המשרתים, את המתבטלים על העובדים. בבחירה שהיה צריך לבחור בין איזנקוט לגולדקנופף, דרעי בחר להיות גולדקנופף. המשך ההתבטלות של יהדות ספרד המאירה, המכילה, הפתוחה והדוגלת בשירות ועבודה (ע"ע הרב אמסלם), אל מול הליטאים והחסידים שכל קשר בינם לבין ציונות מקרי אפילו יותר מהקשר בין דרעי להגינות.

כשקיבל את הדיווח הראשוני על נפילת בנו, גל מאיר, שאל איזנקוט כמה נפגעים היו בתקרית ומה היו פרטיה. רמטכ"ל נשאר רמטכ"ל. נעם, הדוברת שלו, עדכנה שהיה הרוג נוסף, אייל ברקוביץ. גם שמו השני של אייל, היה מאיר. שניהם, הצעיר מהרצליה והצעיר מסוסיא, נקראו על שם סבם, מאיר. לאחיינו של איזנקוט, שנהרג אף הוא במלחמה, קוראים מאור כהן איזנקוט. גם הוא קרוי על שם סבא מאיר.

החיבור הזה, בין גל מאיר לאייל מאיר, שני צעירים ישראלים, האחד חילוני והשני דתי, מתנחל ותל-אביבי, איש ימין ואיש מרכז, נתפס היום על ידי איזנקוט כנכס לשימור. לא מזמן, נערך בבית החולים שיבא טקס מיוחד. נחנכה בו מחלקת "המאירים" - מרחב חדש של זרוע החדשנות ARC שנושא את שמם של גל מאיר איזנקוט ז"ל ואיל מאיר ברקוביץ ז"ל. מרכז שבו רופאים, יזמים וחברות סטארט-אפ עובדים יחד כדי לפתח טכנולוגיות מצילות חיים (חזון של פרופ' אהוד רענני, תרומה של מריוס נכט). אור, שנולד מתוך שכול.

שאלתי פעם את גדי איזנקוט על הגותו החברתית של ברנש בשם אבישי בן-חיים, שהתפרנס לא מעט שנים מהסתה נגד מה שהוא מכנה "אליטות" בישראל תוך המצאות תיאוריית ה"הגמוניה". איזנקוט לא רצה להכנס לזה. הוא שונא את הנושא, הוא שונא את המריבה. הוא מעולם לא עשה שימוש במוצאו, או בעובדה שגם היום רוב בני משפחתו הם יהודים דתיים. התשובה שלו היתה קצרה ויבשה: "אל תתבכיין, תצטיין". זה מה שהוא עשה כל חייו.

עכשיו הוא ניצב מול המשימה הקשה ביותר: לנסות לתקן את ישראל. לרפא את הפצע. לשקם את ההריסות שמותירים מאחוריהם בנימין נתניהו והמשת"פ הבכיר ביותר שלו, אריה דרעי. צריך להתפלל שאיזנקוט, יחד עם הכוחות הציוניים הנוספים שסביבו (בנט, ליברמן, לפיד, גולן וחבריהם), יצליח. אחרת, לא ירחק היום ובו כולנו נזדקק לתלושי המזון שמחלק דרעי לבוחריו.

שבוע עמוס רגעי שפל עבר עלינו. על רובם מופקד, כמו תמיד, איש שפל. אין מספיק מקום באינטרנט כדי לספור את השקרים שפיזר ב"מסיבת הנצחון" שלו לאחר שובו של גיבור ישראל רן גואילי. האיש חגג כאילו אין מחר. איך, איך הוא החזיר אותם. כאילו הוא לא זה שהפקיר אותם. הוא לא זה שמדיניותו הפכה אותם לבשר התותחים של חלאות חמאס. כאילו הוא לא זה שפתח על ישראל את שערי הגהינום. בפחדנותו, אפסותו, קוצר ידו. לאור שנים ארוכות.

כמה ימים קודם, הופץ סרטון בו מתראיין נתניהו לאקונומיסט, באנגלית, ותחת לחץ השאלות על האסון ההומניטרי בעזה, "נפלטו" לו כמה דברים שדולקים בעקבותיו עכשיו: נתניהו הסביר לשבועון הבריטי כי ישראל בחרה שלא לבצע "הפצצות שטיח" נרחבות בעזה - אופציה שהייתה על השולחן - וכי ההחלטה הזו, שהייתה "שלי באופן אישי", הובילה לאובדן חיי חיילים רבים יותר בקרבות קרקעיים. "איבדנו חיילים רבים בגלל זה", אמר נתניהו במפורש.

מה קרה לו? הוא רגיל לחטוף כל קרדיט שנקרה על דרכו. זה האינסטינקט שלו. ופתאום, הוא ניכס לעצמו את הקרדיט הלא נכון. אלא שאי אפשר לשנות את הריאיון. האקונומיסט אינו ערוץ 14. מה שנאמר, לא יוחזר. אז במסיבת העיתונאים לאחר השבת רן גואילי, השתמש נתניהו בטקטיקה הנושנה של "הנה ציפור" והאשים את נשיא ארה"ב ג'ו ביידן באובדן חיי חיילים בגלל ה"אמברגו" שהטיל על ישראל במהלך המלחמה.

מדובר בשפלות שאין לתאר. בבעיית אופי שאין לה מזור. בימים שאחרי 7 באוקטובר מי שהרים את נתניהו, אובד עצות, מבולבל ומיואש, מהקשרים, היה ביידן. ולא רק אותו. את כולנו. הנשיא הזקן הורה מיד להגיש לישראל את כל העזרה בכל המהירות. כעבור כמה ימים לקח את עצמו ואת הצי שלו ובא לכאן. תחת אש. תוך כדי מלחמה. הביא איתו שתי נושאות מטוסים עם כל השייטות המלחמתיות שלהן, הצוללות הגרעיניות ומה לא. הזהיר במפורש, בקולו, מטווח אפס, את איראן וחיזבאללה לבל יצטרפו למלחמה (ה"דונט" המפורסם). הוא תיקצב מיד 9 מיליארד דולר בסיוע חירום מיוחד לישראל ועד שפרש מתפקידו הגיע הסיוע האמריקאי לישראל עקב המלחמה לסכום המטורף של 20 מיליארד דולר. רוצים לראות איך זה נראה בספרות? ככה: 20,000,000,000 דולר. חסר תקדים.

"אני לא בטוח שטראמפ היה מתקצב סכומים כאלה", אמר לי שלשום מי שהיה שגריר ישראל בארה"ב באותה תקופה, תא"ל (מילואים) מייק הרצוג. דבריו של נתניהו מהווים, מבחינת הרצוג, "חציה של כל הקווים". לדבריו, "השימוש במילה אמברגו הוא טועה ומייצר רושם כאילו הייתה איזו החלטה לעצור אספקת נשק לישראל, וזה ממש לא נכון. הממשל של ביידן שפך על ישראל במלחמה 20 מיליארד דולר. לא היה דבר כזה. מיליארדים רבים על נשק, על משלוחי חימוש אינסופיים, על המיירטים, על מבצעי היירוט בשני הסבבים מול איראן, ועוד לא דיברנו על נושאות המטוסים שהובאו לכאן".

הרצוג מאשר שבכל התקופה הזו עוכב משלוח אחד של פצצות בנות טון והיה עיכוב נוסף במשלוח של די-9 שישראל ביקשה. "זה הדבר היחיד שהנשיא עיכב, בגלל הוויכוח על רפיח. את הדי-9 הוא עיכב כי האמריקאים חשבו אז שישראל מנסה לייצר אזור חיץ באמצעות הרס בתים. אבל חשוב להבין, זה לא שלא היו לנו פצצות או די-9. ניהלנו מגעים לשחרר את המשלוחים האלה, אני אישית ניהלתי את המגעים האלה, צריך להבין שיש בארה"ב פרוצדורה וכל דבר צריך אישור של הקונגרס וביידן החריג את 9 המיליארדים הראשונים והפך אותם לסיוע חירום כך שזה הגיע במהירות.

"את הדי-9 למשל הם הציעו לשחרר, אם נבקש להעלות אותם לראש התור בצנרת האישורים, והאמת היא שישראל לא העלתה אותם לראש התור, היו לנו דברים יותר דחופים. אבל להאשים את ביידן, אחרי כל מה שהוא עשה, בהרג חיילים ישראלים, איך אתה יכול להגיד דבר כזה? אתה יכול להוכיח דבר כזה? זה מזעזע. ואני עוד לא מדבר על 5 הפעמים שהם הטילו וטו לטובתנו במועצת הבטחון, על זה שהם עמדו לטובתנו בבית הדין הפלילי ובית הדין הבינלאומי בהאג, בשני ההליכים שננקטו שם נגדנו, ותדע לך שביידן שילם על זה מחיר פוליטי יקר, הוא ספג הרבה התקפות בבייס שלו". לדברי הרצוג, אין להוציא מכלל אפשרות שנתניהו אמר את הדברים גם כדי להתחנף לטראמפ. "ומה עם הנזק שזה גורם לנו במפלגה הדמוקרטית?", הוא שואל.

אם בגלל עיכוב משלוח פצצות אחד, מתוך עשרות משלוחים שהגיעו לכאן באין ספור מטוסי מטען וספינות, נאמר על ביידן שגרם למות חיילי צה"ל, מה אפשר להגיד על נתניהו? הרי בזה שדחה (על פי פירסום טרי) 11 סגירות מעגל של שב"כ על יחיא סינוואר בשנה שקדמה ל-7 באוקטובר, לכמה מקרי מוות הוא גרם? בזה ששחרר את כל רוצחי חמאס מהכלא ב-2011, כולל יחיא סינוואר, לכמה הרוגים הוא גרם? בזה שסירב למלא את הבטחתו ולהפיל את שלטון חמאס בעזה, האם הוא לא זה שבעצם גרם לרציחתם של 1200 ישראלים תוך יממה אחת בשבת הארורה ההיא? שפל המדרגה של השפל במנהיגי ישראל.

אין בנאמר כאן הבעת תמיכה בג'ו ביידן או העדפתו של דונלד טראמפ. תמכתי בבחירתו של טראמפ לנשיאות בסיבוב הזה, בעיקר מתוך תקווה (שהתגשמה) שיתקוף באיראן. טראמפ הרוויח ביושר את מעמדו הרם בקרב הישראלים. הוא לא נטול בעיות. אני לא בטוח שממשל ביידן היה מנהל מו"מ עם חמאס, אני לא בטוח שממשל ביידן היה מטפח את אל ג'ולאני בסוריה או את ארדואן, אני לא בטוח שממשל ביידן היה מכניס לעזה את קטאר וטורקיה. ביידן הוא דמוקרט, יש לו בייס מוצק בשמאל האמריקאי, מה שעשה למעננו עשה בתוך המגבלות הללו, ועיכוב משלוח הפצצות והדי-9 היה מהלך שלילי מבחינת ישראל. אלא שהמהלך הזה מתגמד לנוכח מה שביידן כן עשה, ברגע האמת. הוא הציל את ישראל. לא פחות. התמורה שהוא מקבל עכשיו, זו יריקה בפרצוף מראש ממשלת ישראל.

נדב ארגמן ישב השבוע מול המצלמה של רן הר-נבו לראיון ארוך (שעלה לרשת, גם אצלי). ארגמן סיפר איך התריע, כראש שב"כ, על הכנסת הכסף הקטארי לעזה. בפני מי התריע? בפני האחראי העליון, מי שיזם את הכנסת המזומנים לעזה, ראש הממשלה נתניהו.

"כולם ידעו שנבנית בעזה תשתית טרור מפלצתית", סיפר, "ההברחות באו בעיקר מרפיח. חמאס הקים מערך ייצור עצמאי של רקטות ואת כוח הנוח'בה שהוקם כדי לפלוש לישראל. באפריל 2018 אבו מאזן מחליט לפגוע בחמאס, והפסיק להעביר את הכספים שהעביר מדי חודש לעזה כדי לממן את משכורות הפקידים. זה חתך בבשר של החמאס הצבאי ופגע בכספים שעמדו לרשותו. אבל אז נתניהו החליט להביא כסף חלופי מקטאר, כי הקטארים היו היחידים שהסכימו לממן את הסכומים האלה".

ארגמן משחזר, בקולו, את מאבקו נגד המהלך הזה: "הסיבה שאני חשבתי שכסף מקטאר הוא דבר רע, הייתה שקטאר היא מדינה תומכת טרור ואחים מוסלמים, עם רגל אחת במערב ורגל בטהרן. תוך מספר חודשים היה לנו מידע שכל חודש מופרש כסף מאותם 30 מיליון שמגיעים, ומוקצה לחמאס הצבאי. סינוואר מעביר כל חודש לדף, באופן מסודר, מיליוני דולרים במזומן להמשך בניית הכוח הצבאי. ידעה את זה ממשלת ישראל, הקבינט, ידע את זה ראש הממשלה. ידעו שמוחמד דף גוזר מיליוני דולרים במזומן כל חודש מכל פעימת כסף של השליח הקטארי. היה צריך להבין שאנחנו קונים שקט במחיר מאוד מסוכן. ניסיתי לשכנע שמדובר במדיניות שגויה, חשבתי שצריך ללכת למערכה בעזה, שנכון לצאת למתקפת פתע, שאת הארגון הזה היה צריך לקצץ מזמן. לפגוע בכל ראשיו ובהנהגה שלו. היו לנו תוכניות אופרטיביות וידענו לעשות את זה. התוכנית מתועדת מכל פורום אפשרי. היו לי מספיק שיחות על העניין הזה עם ראש הממשלה. לצערי, היה לו סדר עדיפויות אחר".

העדות הזו, של מי שהיה ראש שב"כ, מגלמת את המאמץ העצום שמשקיעים נתניהו וסייעניו בבלימת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. מסע השיימינג, ההשחרה והטינופים שעבר נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, רק כדי לקעקע את אמינותו ולשכנע את הציבור שאסור לתת לו למנות את הרכב הוועדה, כפי שדורש החוק. כי את מי מעניין החוק? מטרת החוק היא להגן על המדינה ואזרחיה. המטרה שלנו היא להגן על נתניהו.

"הבעיה המרכזית של 7 באוקטובר לא מתחילה בלילה שלפני או בשש בבוקר", אומר ארגמן, "אלא מתפיסת העולם של 'אנחנו מטאטאים בעיות ומחכים שיתפרצו עלינו'. אפשרנו לחמאס להשתלט על עזה ולהקים צבא טרור, אפשרנו לחיזבאללה להשתלט על לבנון ולהקים צבא, אלה שני צבאות בקנה מידה גדול מאוד, שאין להרבה מדינות, בשני המקרים אנחנו לא יוצאים למתקפות, לא יוצאים לקיזוז יכולות, כי אנחנו משאילים מעולם של מדינות, אבל אנחנו נותנים לשני ארגוני טרור, עם תפיסת עולם של ארגון טרור ושיקולים של ארגוני טרור, ובלי מערכות מרסנות של מדינות, לשבת לנו מצפון ומדרום".
"אמרתי אז ואני משוכנע גם היום שאסור היה לאפשר לקטארים להיות הגורם שמוביל את עיסקת החטופים עם ישראל", אומר ארגמן, "פנו אלי משפחות חטופים, אמרתי, חברים, תעצרו, אל תלכו לקטאר בשום מצב, מבקשים מקטאר לתווך בינינו לבין חמאס, כשקטאר שווה חמאס. היה צריך לשים את מצרים בפרונט, יש לנו גבול משותף, יש לנו שלום ויש להם אינטרס משותף איתנו מול חמאס".

ומה עם קטארגייט? "קראתי את הפרסומים ולא האמנתי", אומר ארגמן, "גם היום אני עדיין מתקשה לעכל את האירוע הזה. באמת, יש פה משהו שאני לא יודע איזה מילה מתארת אותו בשפה העברית. אתה מרגיש שחדרו אותך, דרכך, הקטארים עובדים מול האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה ומייצרים השפעה על אזרחי מדינת ישראל בעיצומה של מלחמה, כולל מבצע השפעה נגד מצרים כדי להחליש את מצרים ולחזק את קטאר. זה בלתי נתפס בעיני. צריך לחקור את זה עד תום, את כל שרשרת הערך ואת כל מי שיושב בלשכת ראש הממשלה על מנת להבין מה קרה כאן, איך קרה כאן ואיך זה לא יקרה מחדש".

על המינויים לראש מוסד וראש שב"כ, הוא היה נחרץ לא פחות: "אני חושש מאוד שמינויים לא מקצועיים בארגונים הללו יגרמו לכך שהם יקרסו לתוך עצמם. אם הם יקרסו לתוך עצמם, מדינת ישראל תקרוס לתוך עצמה ותחדל מלהיות דמוקרטיה. אנחנו דוהרים לשם, במקום שיש התנגשות בין הנחיה לבין חובה חוקית, חובתם של כל ראשי הארגונים לפעול אך ורק על פי החוק".

אחד מרגעי השפל היותר נמוכים של השבוע, ובכלל, הייתה ההשתוללות התורנית של הבריון המורשע מרדכי דוד, על המכונית שהסיעה את נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק מהקונגרס הליברלי הראשון בת"א, ביום רביעי. הטקסטים שהיצור החלאתי הזה צרח על ברק יכולים להפוך גם קיבת ברזל. "דיקטטור, חמינאי, אפס", צורח הבריון מול פניו של איש בן קרוב ל-90, ניצול שואה, שפרש מכס השיפוט לפני למעלה מעשרים שנה. במהלך האירוע גם נפתחה דלת המכונית, כדי שהשופט ברק יוכל ליהנות מקרבה לשנאה הרושפת של הבריון. הוא חייך. גם כשרעייתו אלישבע, שנפטרה לאחרונה, הוזכרה.

עד רגע זה לא נשמעו גינויים מצד מפלגת השלטון או חבריה. מבחינתם, זה אירוע רצוי. מחר מחרתיים אתם תראו את אותו בריון משוטט במסדרונות הכנסת, מתחבק עם "שר המשפטים" ומחליק כאפות עם בכירי הממשלה. לפני כמה ימים הוא הספיק להגיע עם פעילים נוספים לביתו של פעיל שמאל כלשהו, חמוש במוט ברזל. גם הפעם, זה נגמר בלי אלימות. בינתיים.

במה פשע אהרון ברק? הרי רק לאחרונה הזעיק אותו בנימין נתניהו, למרות מצבו הרפואי וגילו, לייצג את ישראל בפני הטריבונל הפלילי הבינלאומי בהאג. ברק התייצב ונענה לדגל. עוד קודם, הזעיק אותו נתניהו לנסות לשכנע את בכירי מערכת המשפט להעניק לו עסקת טיעון מקלה במשפטו. ברק נענה גם לזה. עכשיו הוא מופקר לחסדי כל זב ומצורע, והלוואי שמרדכי דוד היה רק זב ומצורע. הסיפור הזה ייגמר רע. ואז נשמע את מחול התירוצים, הבריחה מאחריות, לא, לא הלכתי אחרי ארון המתים, לא אמרתי רבין בוגד, הכרזות במדי אס.אס הושתלו על ידי השב"כ. לא, לא למדנו כלום.

אגב, מי שחושב שאהרון ברק הוא אביה של המהפכה המשפטית בישראל, טועה. המהפכה הזו נולדה בחקיקה שהוביל הליכוד. כן, הייתה פעם מפלגה כזו, והיא היתיה לאומית ליברלית מוצהרת בטרם נחטפה בידי קנאי דת ומשיחיים. ועידת הליכוד שהתקיימה בשנת 1992 פרסמה את ההודעה הבאה: "בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל. נחקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוקנות מעתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק. הליכוד יפעל להשלמת חקיקת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד, כדי לעגן בחקיקה את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האספה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד".

בהודעה הזו נאמר במפורש, על ידי הליכוד, בהודעת סיכום ועידתו, שהמהפכה המשפטית הונהגה על ידי המפלגה ותאפשר זכויות יסוד גם נגד עריצות השלטון וגם נגד עריצות המחוקק. כלומר, בית המשפט יכול להתערב בתחומים אלה, במקרים מיוחדים. יו"ר הליכוד באותם ימים היה אחד, בנימין נתניהו. לזכותו ייאמר ש-25 שנים רצופות לאחר הוועידה הגן נתניהו, בגופו, על העקרונות הללו ועל העצמאות המוחלטת של מערכת המשפט בישראל. עד שהוגש נגדו כתב אישום. עכשיו מתנפלים שליחיו על השופט ברק, אותו שופט שחש לעזרתו בכל פעם שנקרא לדגל. כן, מדובר בדפוס חוזר של כפיות טובה ושפל מדרגה. כך מול נשיא ארה"ב ביידן, כך מול נשיא העליון ברק.

שבוע נוסף חלף וראש שב"כ דוד זיני עדיין לא פרסם הודעה רשמית או גרסה רשמית של השב"כ בעניין תיאוריות הקונספירציה השונות ומחליאות שמופצות בעניין ה-7 באוקטובר. עוד מעט, מכובדי ראש השב"כ, יהיה מאוחר מדי. אתה מאבד לגיטימציה, מפקיר לוחמים ופקודים בשטח שהוא שטח מסוכן אפילו יותר משדה הקרב. אתה, כמילותיו של אחד מקודמיך יורם כהן, שופך דמים. איך אתה לא מתבייש? הרי כל המידע נתון בפניך. הכל פתוח. אתה רואה שמפיצים על אנשי שב"כ שמכרו את בטחון ישראל, שנפגשו עם בכירי חמאס ערב ה-7 באוקטובר, ששיתפו פעולה עם אויבינו, ואתה מחריש? טרם מינויך היו מי ששיבחו בפני את היותך ממלכתי וישר. כנראה רימו אותי.

מהשב"כ למשטרה. גם שם יושב מישהו שקלונו ירדוף אחריו עוד שנים רבות. אחרי בן-גביר, אחרי הטרללת שהשתלטה על הדמוקרטיה, אחרי כל זה, מה שיישאר היא העובדה שרב ניצב דני לוי ממשיך לעכב את פרסום ממצאי חקירת הפצ"רית, ממשיך לדרוש "השלמות" וממשיך לרצות את אדונו בן-גביר, כמו כלבלב הממתין בזנב מכשכש ליד פנכת הבונזו הריקה. איזו בושה.

לרנ"צ לוי אמור להיות עמוד שידרה. אמור להיות לו גם מצפון. הוא שוטר מקצועי. לפחות כך זה אמור להיות. השבוע התפרצה לו עווית של עצמאות כשנתן רבע גיבוי לסנ"צ רינת סבן, הקצינה שהשר מעכב את קידומה כי ככה בא לו. אה, והיא גם השתתפה (באופן שולי) בחקירת תיקי האלפים. מכובדי המפכ"ל, זה לא מאוחר מדי. היו לפניך מפכ"לים שמונו "מטעם" אבל הבינו, תוך זמן קצר, שהמדינה חשובה מהם, הממלכה קודמת למלך. תיזהר שלא תאחר את הרכבת.