האירוע השבוע בבית הספר המשותף חוף הכרמל הוא חריג ומדאיג. עשרות תלמידים הפגינו נגד מנהל בית הספר, אלעד פורת, בגלל שבדף השבועי למורים עם הצעות לדיון על נושאים אקטואליים, הוא הזכיר גם את נושא אלימות היהודים כלפי פלסטינים ביהודה ושומרון, כולל, בין השאר, נתונים מתוך דוח "בצלם".
הדף הודלף לערוץ 14 שפרסם אייטם על כך, תחת הכותרת: "בחסות ארגון שמאל קיצוני". בעקבות הפרסום התקיימה ההפגנה, במהלכה קראו התלמידים קריאות אלימות ומסיתות נגד מנהל בית הספר, נגד שמאלנים ונגד ערבים, וצוות של ערוץ 14 הגיע לצלם אותם.
נניח לרגע בצד את ההתערבות הבוטה של התקשורת בשיח פדגוגי פנימי של בית הספר. התמונות האלה מדגימות עד כמה בתי הספר אינם מנותקים מהמציאות הסובבת אותם, מציאות שבה אלימות מילולית ופיזית מתקבלות כלגיטימיות ברשתות החברתיות, בתקשורת, ובהתנהגות נבחרי הציבור. התלמידים והתלמידות חיים את המציאות החברתית סביבם, ומרגישים נוח לצעוק, להתלהם ולהסית. את זה הם לא למדו בכיתה. הם למדו מכל מי שנתנו להם את הגב לעשות זאת.
איך נאבקים באלימות הזאת? מקיימים שיח מורכב בכיתות ונותנים לתלמידים כלים לחשיבה, לדיון ולהבחנה בין דעה לעובדה. אם אנשי ונשות החינוך לא יוכלו לעשות זאת, זה לא ייעשה מעצמו, לא בטיק טוק ולא באמצעות הבינה המלאכותית.
אלא שכאן נכנס דפוס שמתחיל להיות מוכר בתקופה האחרונה: מנהל.ת בית ספר מבקש לקדם דיון בקרב הצוות החינוכי ובקרב התלמידים והתלמידות על נושאי השעה בהקשרים חברתיים ופוליטיים, ואז מתברר שעמדות שאינן מבטאות את עמדת הממשלה הנוכחית לא מתקבלות כחלק לגיטימי מהדיון. יותר מכך, ארגונים הנתפסים ביקורתיים לשלטון - מורחקים. כך קרה כשמשרד החינוך אסר להזמין לבתי הספר את אנשי "אחים לנשק" בלי קשר לתוכן הדיון, כך קורה עכשיו כשוועדת החינוך של הכנסת דנה באיסור על שימוש בתכנים של עיתון "הארץ" בבחינות הבגרות, בלי קשר לשאלה מהם התכנים.
ההזמנה לדיון מורכב בנושאים שנויים במחלוקת במערכת החינוך אמנם מעוגנת גם בחוזר מנכ"ל, אבל בפועל כמעט ואין דרך לקיים דיון כזה, ובוודאי אין אפשרות לחשוף תלמידים ותלמידות למגוון של דעות ושאלות על המציאות הנוכחית, כך שיוכלו לגבש עמדות עצמאיות.
המחשבה שבתי הספר הם מרחב מנותק מהמציאות הסובבת אותם ושהם צריכים להיות כאלה, היא תמימה במקרה הטוב ומניפולטיבית במקרה הרע. ההגדרה של מה "אסור" ומה "מותר", היא פוליטית בהגדרתה, ולכן השימוש בה כטיעון לכך שבבתי הספר אין לעסוק בפוליטיקה, הוא מופרך מיסודו.
מאה מנהלי בתי ספר שלחו מכתב לשר החינוך ולמנכ"ל משרד החינוך בעקבות האירוע בחוף הכרמל, בקריאה לגנות את המחאה האלימה ולגבות את אנשי ונשות החינוך. הם לא צריכים להיות לבד. טוב יעשה שר החינוך אם בנאום הפתיחה שלו בכנס הבינה המלאכותית המתקיים בשבוע הבא בהובלת משרדו, יקדיש גם כמה מילים לנושא הזה ויגיד בקול ברור, שמחנכים ומחנכות צריכים ויכולים לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, ושהוא נותן בהם אמון שיעשו זאת ברגישות ובאחריות.
התעלמות מהאירוע הזה תאשש את ההנחה שמשרד החינוך הנוכחי אינו משרת את כלל האוכלוסייה ואת מגוון הדעות הקיימות בה. חברה דמוקרטית נמדדת ביכולתה לקיים שיח בין תפיסות שונות וסותרות ולא בהשתקה והדרה שלהן. בתי הספר הם זירה מרכזית להדגים יכולת זו. בשביל שזה יקרה, המחנכים והמחנכות צריכים אמון, גב ותמיכה. תנו להם את זה.
הכותבת היא ראשת התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה
