עבודת קודש בשכר מינימום: האנשים שמצילים ילדים מהרחוב, ולא סוגרים את החודש

בשמונה בערב, כשמשפחות סוגרות עוד יום, אצל מדריכי הפנימיות היום רק מתחיל להתכווץ. טלפון מחדר, ויכוח במסדרון, התקף חרדה שמגיע בלי אזהרה, שיחה שקטה אחרי כיבוי אורות.

זו לא "עוד משמרת". זו נוכחות. אפילו קצת כמו הורות בגרסה מוסדית. ולפעמים זה בא גם על חשבון הבית שלך.

נופר, בת 35, עבדה כמעט שמונה שנים כמדריכת נוער בכפר הנוער בן שמן. יש לה שני תארים - בחינוך (כולל תעודת הוראה) ובעבודה סוציאלית. היא הגיעה לתפקיד מתוך תחושת שליחות, ונשארה בגלל הילדים.

"עבדתי בקבוצות רווחה, מדובר על קבוצות קטנות של נערים שאין להם גב משפחתי", היא מספרת לוואלה. "אנחנו איתם בבוקר, בערב, בלילה. זמינים אם קורה משהו באמצע הלילה, וגם כשהם בבית בסופי שבוע. לא פעם מצאתי את עצמי קמה משולחן שבת ואומרת למשפחה שלי: 'סליחה, יש לי דברים חשובים יותר כרגע'".

"כשנער בבית ויש פיצוץ או משבר, הוא לא פונה להורים, הוא פונה אלינו. אנחנו האמא, האבא, הכתף", היא מוסיפה. ואז מגיע המשפט שמסמן את קו השבר: "המדריכים מקבלים שכר מינימום. גם עם שעות נוספות, זו לא משכורת שמאפשרת חיים במדינה הזו".

למרות החיבור העמוק, נופר החליטה לעזוב את ההדרכה. "עזבתי ברגשות מעורבים. אני מאמינה בכפרי הנוער ובשליחות שלהם, אבל עם כל הלב והאמונה, אי אפשר ללכת עם זה למכולת. מגיע לי יותר, וגם למדריכים שנשארים".

לדבריה, המשבר יוצר גם בעיית עומק בכוח האדם. "אם השכר נשאר נמוך, מי שנשארים הם צעירים בני 22-23 בלי ניסיון ובלי בשלות רגשית. זה מסוכן לילדים. אני, כאמא עתידית, הייתי רוצה לדעת שמי שמחזיק את הילדים שלי הם אנשים עם ניסיון, עם עומק, עם יכולת הכלה".

"אין דבר חשוב יותר מלהשקיע בילדים האלה", היא מסכמת. "אם לא נתמוך בהם היום, בעוד עשר שנים הילדים שלהם יחזרו לפנימיות והמעגל ימשיך. אבל כדי שזה ייעצר, המדינה חייבת לראות אותנו, להבין ולתגמל כמו שצריך".

דנה (23), בוגרת פנימיית "נווה צאלים" וכיום סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל חי בקריית שמונה ורוצה להישאר בעיר ולעזור לה לצמוח, מדברת מהצד השני של הסיפור: לא מתוך חדר הצוות, אלא מתוך זיכרון של מי שבנתה מחדש אמון במבוגרים דרך קשר יומיומי עם מדריכים.

עבורה, פנימייה טובה הייתה "מעטפת טיפולית בלי אשפוז", בעיקר בזכות האנשים. "זו מעטפת 24/7. תמיד יש צוות זמין, גם בלילה. זה טיפול הוליסטי", היא אומרת, ומתארת צוות ותיק במיוחד. "יש אנשים עם 20 ו-25 שנה ניסיון. אלה שנחשבים 'חדשים' הם מדריכים שנמצאים במקום חמש-שבע שנים. זה היה מרגיע. אמרתי לעצמי: אם אנשים נשארים פה 20 שנה כנראה שזה מקום טוב".

אבל דווקא המקום הזה, שבו מדריכים הופכים לדמויות עוגן, הוא המקום שהכי נפגע כשאין אופק כלכלי. "כשמקצצים במשכורות ובתנאים, קודם כל יורדת היוקרה של המקצוע", היא אומרת. "מדריך בפנימייה הופך להיות משהו זמני, כזה ש-'על הדרך'. ואז מי שמגיעים הם לא בהכרח אלה שרוצים להתפתח ולהתמקצע".

היא מדגישה שהבריחה מהמקצוע לא מתרחשת רק בגלל שחיקה נפשית, אלא כי אי אפשר לנהל חיים. "זו עבודה 24/7. במדינה יקרה, אם אתה לא מצליח להחזיק את הראש מעל המים, אתה לא תישאר, לא משנה כמה שליחות יש. משליחות לא הולכים למכולת".

גם שנים אחרי, היא אומרת, הקשר עם המדריכים לא באמת נעלם. "בשנה הראשונה אחרי שעזבתי הייתי בקשר עם המון מדריכים. היום פחות, אבל עדיין נשארו כמה נבחרים. כשאני פוגשת מדריכה במקרה, זה ממלא אותי". מבחינתה, זו בדיוק הסיבה שצריך לשמור על מדריכים ותיקים: כי הם לא "תחלופה".

עדי מרנין (39), מדריכה שש וחצי שנים בפנימיית "נווה צאלים" בשרון, עובדת עם צעירים מרקע רגשי ונפשי מורכב, רבים אחרי אשפוז פסיכיאטרי או חלופה טיפולית. היא מבקשת להבחין בין המחיר המקצועי למחיר הכלכלי והבלתי אפשרי. "עם האתגרים של העבודה אפשר להתמודד בעזרת הדרכות ועבודת צוות", היא אומרת. "אבל המחיר הכלכלי שאנחנו משלמים הוא לא הגיוני, לא הוגן, והוא גם מעליב".

השכר, לדבריה, נע סביב 6,000-7,000 שקלים, ולעיתים מעט יותר, בתוספת שבתות וחגים. "כדי להגיע למשכורת מקיימת, לא 'רווחה', אלא לשלם חשבונות, בן אדם צריך לוותר על שבתות וחגים", היא אומרת. "וזה הופך אותנו מאנשים שמטפלים במקרי רווחה, לסוג של מקרה רווחה בעצמנו".

כדי לתאר את תפקיד המדריך היא משתמשת בדימוי חד: "שובר גלים". "התפקיד שלך הוא להישאר חזק ולצפות שהמים יירגעו". ואז היא מוסיפה את מה שהמערכת מתקשה להגיד בקול: בלי יציבות כלכלית, גם שוברי גלים נסדקים.

היא לא הגיעה לעולם הפנימיות מתוך מסלול מקצועי מסודר, ליהפך. "ניסיתי כיוונים אחרים, למדתי קצת עיצוב גרפי", היא משתפת. "אבל הרגשתי שזה לא מניע אותי רגשית. חיפשתי משהו משמעותי, משהו שקשור לעולם הנפש. חיפשתי מקום שאפשר להיכנס אליו בלי הכשרה מקצועית, וזה המצב כרגע בעולם הפנימיות, לטוב ולרע". לדבריה, הכניסה לתחום הייתה "אחד הדברים הכי טובים שקרו לה" והיא מתארת חיבור מיידי: "זה היה משהו קסום מהצעד הראשון".

עדי מספרת שהיא לומדת כיום בתוכנית תואר חדשה שמיועדת למדריכים, עם "כלים מעשיים", אבל מזהירה שהשורה התחתונה לא השתנתה: "כרגע אין מדרג שאומר מה המשמעות של התואר מבחינת שכר. אם לא ימצאו לזה הגדרה, אנשים יסיימו את התואר וייצאו מעולם הפנימיות".

עדי מתארת עבודה שמעניקה משמעות יומיומית. "יש לי הרגשה שיש לי סיבה לקום בבוקר. אני תמיד יודעת שאני עושה משהו ששווה לעשות אותו. כל המאמצים וכל ההשקעה שווים את זה". לדבריה, בפנימייה נבנית תחושת "בית" גם לילדים וגם לצוות: "יש שם שייכות. זה מקום שמשפיע, גם הילדים וגם הצוות גדלים שם".

דנה, שמכירה את הפנימייה מבפנים, מחזקת את הנקודה: כשאין שכר, אין יוקרה, וכשאין יוקרה - אין עתיד מקצועי. הילדים, בסוף, מרגישים את זה לפני כולם: מדריך שמתחלף הוא לא "עובד שעזב". הוא עוד מבוגר שנעלם.

אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום הציבורי למען כפרי נוער, פנימיות הרווחה ואומנה בישראל ומראשי "המטה לקידום מעמד פנימיות הרווחה", מזהיר שהמשבר כבר כאן. הוא מדבר על פער תקציבי של 7 עד 10 אחוזים בין מה שהמדינה מתקצבת במכרזים לבין העלויות בפועל, פער של "עשרות מיליונים", ומזכיר את הנתונים: כ-120 פנימיות וכ-6,300 ילדים בסכנה.

לדבריו, גם המחסור בכוח אדם כבר מורגש: "בכל רגע נתון יש בין 10 ל-15 אחוזים תקנים לא מאוישים". הוא מזהיר כי אם התוספת לא תיכנס בפועל לשכר, "ייסגרו פנימיות".

"אנחנו בתוך האירוע הזה קרוב לשנתיים", אמר בשיחה עם וואלה. לדבריו, בשנה ושמונה החודשים האחרונים שילב הפורום כוחות עם עמותת פנימיות הרווחה והקים מטה משותף, שמטרתו להציף את הפער התקציבי בין מה שהמדינה מתקצבת במכרזים לבין העלויות בפועל שמוטלות על הארגונים המפעילים.

אלבאז מתאר מאבק מתמשך במסדרונות הממשלה והכנסת, שבמרכזו דרישה לתקן את מה שהוא מכנה "אבסורד": המדריך, הדמות הקרובה ביותר לילד, מוצא עצמו "בתחתית שרשרת המזון" בשכר ובמעמד.

לדבריו, התקיימו למעלה מ-7 ועדות בכנסת בנושא, כולל בוועדת הכספים. "זה לא מובן מאליו בשנתיים של מלחמה, שלא בהכרח המדינה רוצה לשים את הדברים האלה על סדר היום".

לדבריו, בוועדת הכספים בסוף מאי הושגה התחייבות עקרונית: "יש פרוטוקול. יו"ר הוועדה משה גפני, מנכ"ל משרד הרווחה ינון אהרוני ואנשי הכספים באים ואומרים: אנחנו מקבלים את כל מה שהמטה מציג, ומתחייבים לשים את התקציב בשנת 2026". אבל אלבאז מדגיש שהמבחן הוא במספרים, ולא בהצהרות. "כל עוד אין התחייבות כתובה ואין שורה תקציבית, אני לא רוצה להישאר עם מחמאות. אם זה לא נכנס למכולת, זה לא שווה".

"בשנים האחרונות יש עלייה בילדים ובני נוער בסיכון, ובמקביל גם הגיל צונח", הדגיש. הוא מביא דוגמה מסיור שערך לאחרונה: "מנהל פנימייה אמר לי: 'קיבלתי השנה 45 ילדים חדשים מתוך פנימייה של 60'. והגיל? יש לי כבר ילדים מגיל 5. אין מענים אחרים במדינה".

לדבריו, המציאות הזו פוגשת את מי שנמצא עם הילדים רוב שעות היממה, המדריך. הוא מצטט מחקר של מכון ברוקדייל שבדק את מצבם של ילדי פנימיות הרווחה בזמן המלחמה: "שאלו אותם אם יש דמות שהם יכולים לפנות אליה, עוגן עבורם. 84% הצביעו על המדריך. זה נתון מטורף".

מנגד, לדבריו, דוח מבקר המדינה מצביע על עומק משבר כוח האדם: "50% מהמדריכים נושרים בשנה הראשונה". לצד זאת, הוא אומר כי במהלך המלחמה "בפיקים מסוימים גם 30% מהמדריכים יצאו למילואים", מה שהחריף את החוסרים.

אלבאז מסביר כי הטענה אינה לשכר חריג, אלא לתיקון פער בסיסי: "אנחנו לא באים ואומרים תנו 20 אלף. אנחנו ריאליים. מדובר בפער שאפשר לתמחר, להביא אותם לאזור שכר הוגן".

"מדובר על עבודה קשה של 14 עד 16 שעות עם ילדים מורכבים, לעיתים עם התנהגויות קשות. כשאתה יכול ללכת לעבוד בתחנת דלק, להרוויח מינימום, ואחרי חצי שנה לקבל עבודה מועדפת, מה המסר?".