הכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בפסגה בדאבוס על הקמת "מועצת השלום", שנראתה בעיקר כמפגן של איש אחד, הייתה אמורה להישמע כמו החלום הישראלי: מסגרת בינלאומית-אזורית בהובלת ארה"ב שתישא בנטל עזה, ובניגוד למסגרות הקיימות לא תטה לגלוש לעוינות כלפי ישראל. אז למה בכל זאת נשארנו עם טעם מר?
מצד אחד, לישראל אין אינטרס או יכולת לשאת לבדה בכל הכרוך בשיקום הרצועה, בעיקר כשהסכום נאמד בכ-70 מיליארד דולר. מוטב לה גם להתרחק ממאמצי פירוז הרצועה באופן פומבי ומעשי, תוך שמירה "מאחורי הקלעים" על האינטרסים הביטחוניים שלה. לכן עצם הנכונות של המועצה לקחת אחריות על רצועת עזה היא התפתחות חיובית, שמציגה התקדמות לשלב ב' "כנגד כל הסיכויים".
מצד שני, גם כשהפוטנציאל נראה באופק, נדמה שישראל מאבדת שליטה. עובדות נקבעות בשטח ככל הנראה ללא ידיעתה ובלא הסכמתה; ההגבלות שהניחה נדחקות הצידה; והיא מגיבה לשינויים במקום להיות בצד שמוביל אותם. דפוס זה עלול לשלול ממנה את מנופי השפעתה על התהליכים המתגבשים ברצועה, ולהוביל לתוצאה שתסתור את יעדיה האסטרטגיים. כדי למנוע זאת, על ישראל לחזק באופן יזום את מעמדה בזירת קבלת ההחלטות, ולהבטיח שקוויה האדומים ישולבו באינטרסים המנחים את עבודת המועצה.
למרות ההתנגדויות הישראליות: ארה"ב חותרת קדימה
ניתן לראות זאת בשרשרת אירועים מדאיגה: מהודעת הבית הלבן על ייסוד מועצת השלום, שכללה נציגים מקטר ומטורקיה; דרך התבטאות טראמפ בנוגע לצורך להכניס כוחות טורקיים לרצועה; ועד הצהרת יו"ר הוועדה הטכנוקרטית לעזה על פתיחת מעבר רפיח, ללא תיאום עם ישראל. נכון לעכשיו, התמונה המצטיירת היא של היגררות ותגובתיות, ובעיקר אי-ודאות הולכת וגוברת באשר ליכולת לשמור על האינטרסים הישראליים תחת הלחץ האמריקני הכבד.
מועצת השלום אמורה לפעול בתיאום עם ישראל ומצרים ולהביא בחשבון את הדאגות המרכזיות שלהן. אולם בפועל, הגוף שאמון על רצועת עזה מורכב ממספר שכבות, ביניהן "מועצת המנהלים" שבה בולטים בעיקר נציגים אמריקנים; "מועצת המנהלים לעזה" הכוללת נציגים מטורקיה, קטר, מצרים, איחוד האמירויות והאו"ם; ועדה לאומית-טכנוקרטית שאמורה להיות ניטרלית, אך כוללת אנשים בעלי זיהוי פוליטי ברור עם פת"ח. בהקשר זה בולטת במיוחד היעדרותן של מדינות מערב אירופה.
גם הקמת גוף הייצוב הבינלאומי (ISF) שאמור לסייע במשימות כמו פירוז הרצועה, שמירת גבולות וסיכול טרור מתמהמהת, משום שלא נמצאו מדינות שמוכנות לשלוח חיילים לביצוע משימות אלו. בשלב זה החזון מתבסס על כוח משטרה פלסטיני, שלא ברור אם תהיה לו היכולת או המוטיבציה לבצע את המשימות במלואן.
בהינתן כל זה, מועצת השלום יכולה להפוך מתסריט חלומי למציאות בעייתית שתסב נזק לישראל, אם תהפוך למנגנון שלישראל אין דרך להציף בו את בעיותיה או לשמור באמצעותו על קוויה האדומים. הדבר עלול להוביל למצבים מורכבים בשטח ולהתנגשויות בלתי רצויות, במיוחד בהיעדר מנגנוני תיאום, שקיפות, פיקוח ושיתוף מודיעין. יש לוודא שלחמאס לא תהיה היכולת לנצל את המעטה האזרחי שתספק המועצה לטובת התעצמותו, ושפירוז לא יהפוך לעוד סעיף שולי בתוך מערכת שמתעדפת בעיקר יעדים כלכליים והזדמנויות עסקיות. גם לישראל חשוב שהפיילוט הראשון של המועצה ברצועת עזה יניב תוצאות טובות - אך כאלו שיהיו חיוביות גם מבחינתה.
אז מה היעד: מאבק באו"ם או פתרון לעזה?
בחינה של כתב האמנה שהוגש לחברות במועצת השלום, כמו גם האירוע שהוביל טראמפ בדאבוס, מצביעים על ניסיון אמריקני לייצר אלטרנטיבה לאו"ם, תוך שאיפה לעסוק בעניינים רחבים יותר מרצועת עזה וליישב סכסוכים ברחבי העולם. כתב האמנה אף מדגיש כי נדרש אומץ לנטוש מוסדות וגישות שאכזבו בעבר. ובכל זאת, רצועת עזה היא הפיילוט הראשון של המועצה; לכן סביר שטראמפ יהיה מחויב לה, ויושקעו בה מאמצים ניכרים כדי להוכיח יכולות והישגים ולבצר את מעמדה. דווקא בשל כך, יש לוודא שהאינטרסים של ישראל אינם נרמסים כדי לייצר מצג של הצלחה מהירה, ושמטרת העל של הגוף החדש תהיה חתירה ליציבות אזורית ושלום - ולא רק קידום האינטרסים הצרים של מממניו.
במסגרת הנאומים בדאבוס, ישראל התבקשה "לשים את הדאגות בצד" - גם את אלו הנוגעות להמשך החתרנות של קטר וטורקיה באזור, ולתת הזדמנות ליצירת "ריביירה בעזה". לעיתים נכון לשחרר מעט את החבל, במיוחד כשאיננו מעוניינים להוביל; אבל, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להרפות מהאינטרסים העקרוניים שלה: למנוע כניסת גורמים שמטרתם להצית את השטח ולהעצים טרור; לשמור על פרימטר מספק כל עוד אין גורם בשטח בעל יכולת ורצון לאכוף את אזור החיץ; לא לאפשר לחמאס להתעצם כתוצאה מפתיחה לא מבוקרת של מעברים בשל לחץ חיצוני; ולהקפיד ששיקום הרצועה ישמור על האינטרסים הישראליים בנושאים היקפיים כמו פירוז, דה-רדיקליזציה וכדומה.
מתוך הבנת המורכבות, ישראל אמנם לא צריכה להיראות כמי שמובילה את המהלך, אך היא חייבת להיות בין מי שמעצבים אותו. עליה לזקק את העקרונות הבלתי-מתפשרים שלה, ולהציב אותם, יחד עם ארצות הברית, כתנאי סף.
הכותבת היא חוקרת זירה פלסטינית ומזרח תיכון במיינד ישראל