בנובמבר 2015, רוג'ר דולי, ארכיאולוג ימי ממיאמי, ישב בדירתו בקרטחנה שבקולומביה ובהה במסך המחשב. הידיים שלו רעדו.
על המסך הופיעו צילומים מגורענים ששידר רובוט תת-ימי (REMUS) שסרק את קרקעית הים הקריבי במשך 17 שעות. בין החול והצדפות, דולי זיהה ניצב של חרב ושלושה תותחי ברונזה. על התותחים הוטבע סימן קטן בצורת דולפין - החתימה שהסירה כל ספק: הוא מצא את ה"סן חוזה".
זו הייתה סופה של אובססיה שנמשכה עשרות שנים, ותחילתה של מלחמה משפטית אכזרית על האוצר הימי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, ששוויו מוערך בכ-17 מיליארד דולר (ולפי הערכות מסוימות אף יותר). השנה, בית הדין הקבוע לבוררות בהאג צפוי להכריע בקרב הזה.
מפידל קסטרו ועד לקרקעית הים
המסע של דולי (כיום בן 80) אל הספינה האבודה נשמע כמו תסריט הוליוודי. הכל התחיל ביום לוהט ביולי 1984 בסביליה שבספרד. דולי נבר ב"ארכיון איי הודו" הספרדי בחיפוש אחר ספינה אחרת לגמרי, כשהוא עובד תחת מעסיק לא שגרתי: פידל קסטרו. באותה תקופה, דולי עבד ב-Carisub, יחידת ציידי האוצרות הממשלתית של קובה. קסטרו רצה זהב כדי לממן את המהפכה; דולי רצה ארכיאולוגיה.
באחת התיקיות הוא נתקל במקרה בצרור מכתבים שחוברו יחדיו, המתארים את הקרב הגורלי של ה-8 ביוני 1708. הצי הבריטי תקף את ה"סן חוזה", שהייתה עמוסה במיסים (זהב, כסף ואזמרגדים) שנבזזו מהמושבות בדרום אמריקה. פיצוץ אדיר החריב את הספינה, ו-600 איש ירדו למצולות יחד עם הון שיכול היה לשנות את גורל מלחמות אירופה. "עיר צפה, שנעלמה ברגע", כפי שתיאר זאת הסופר ג'וליאן סנקטון בספר חדש על הפרשה.
דולי שמר את המידע אצלו. בסוף שנות ה-90 הוא נמלט מקובה לארה"ב ללא גרוש, ובילה שנים בניסיון לשכנע משקיעים לממן את החיפוש אחר הספינה האבודה. ב-2015, במימון חברה בריטית בשם MAC (Maritime Archaeology Consultants), הוא סוף סוף הצליח.
כולם רוצים נתח מהעוגה
הגילוי של דולי הצית סכסוך בינלאומי שרק הולך ומסתבך. כולם טוענים לבעלות על האוצר ששוכב בעומק 600 מטרים:
- ספרד: טוענת שמדובר ב"ספינת מדינה" צבאית ובית קברות ימי, ולכן יש לה חסינות ריבונית והאוצר שייך לה.
- הילידים (בוליביה ופרו): טוענים שהזהב והכסף נכרו על ידי אבותיהם בעבודות כפייה במכרות פוטוסי, ולכן האוצר הוא למעשה פיצויים שמגיעים להם.
- חברת SSA האמריקאית: טוענת שהיא מצאה את הספינה כבר ב-1980 (טענה שדולי וחוקרים אחרים מפריכים, שכן הקואורדינטות שלהם לא הובילו לשום מקום) ודורשת 50%.
- קולומביה: המדינה שבשטחה נמצאה הספינה. נשיא קולומביה לשעבר חתם על הסכם עם חברת MAC (של דולי) המבטיח לחברה 45% מהאוצר. אלא שממשלה חדשה בקולומביה שינתה את החוקים, הכריזה על הספינה כ"נכס תרבותי" וביטלה את חלקם של המחלצים.
הקרב על המיליארדים מגיע להאג
דולי והמשקיעים שלו לא ויתרו. הם תבעו את ממשלת קולומביה בבית הדין בהאג, וההכרעה צפויה להתקבל השנה. עבור דולי, זה לא רק עניין של כסף. הוא הציע שקולומביה תשמור את האוצר במוזיאון, ורק תחזיר למשקיעים את הוצאות החיפוש והחילוץ, אך המדינה מסרבת לשתף פעולה עם הגופים הפרטיים.
"אני עדיין חושב שאני חולם", אמר דולי על רגע הגילוי. הוא היה אז בן 71 - בדיוק בגילו של קפטן הספינה המקורית, קאזה אלגרה, ביום שטבע. בעוד שהקפטן בחר (ככל הנראה) לפוצץ את הספינה כדי לא ליפול בשבי, דולי בחר להקדיש את חייו כדי להעלות את הסיפור שלהם לפני השטח.
השאלה הגדולה שנותרה פתוחה: האם "האוצר הגדול בתולדות האנושות" יסיים במוזיאון, במרתפי הבנקים, או שיישאר לנצח במצולות כשהצדדים ימשיכו לריב בבתי משפט?