כשהזיכרון פוגש את ההווה: בין יום אוסטרליה ליום השואה הבינלאומי

שני ימים סמוכים, המתרחשים ממש עכשיו, הזכירו לי עד כמה שברירית היא התקופה שבה אנחנו חיים כעת.

ה-26 בינואר הוא יום אוסטרליה. יום שמציין את הגעת "הצי הראשון" לנמל פורט ג'קסון בשנת 1788, ומאז הפך לאירוע לאומי שמספר את סיפורה של אוסטרליה המודרנית. כמי ששימש שליח באוסטרליה במשך שנים, יצא לי לחוות את היום הזה מקרוב. לצד המורכבות ההיסטורית, זהו יום שמבקש לחגוג קהילתיות ושייכות עם נאומים של ראש הממשלה והמושל הכללי, הענקת פרסים לאזרחים מצטיינים, טקסי אזרחות ואינספור אירועים קהילתיים ותרבותיים ברחבי היבשת.

אלא שרק לפני שבועות ספורים רעדה אוסטרליה מאירוע שהוא היפוכו הגמור של כל אלה. פיגוע אכזרי, רצח ברוטלי של חפים מפשע שרק ביקשו לחגוג את הדלקת הנר הראשון של חג החנוכה. אירוע שטלטל את העולם היהודי, אך למרבה הצער לא הפתיע רבים מיהודי אוסטרליה. האנטישמיות באי הרחוק, שבו חיו יהודים שנים ארוכות בתחושת ביטחון יחסית, הגיעה בשנים האחרונות לרמות חסרות תקדים. אזהרות, תחושות חוסר ביטחון ודיווחים על אלימות קדמו לפיגוע אך לא זכו תמיד להקשבה מצד הרשויות.

וזה מוביל לאירועי יום השואה הבינלאומי. בישראל אנחנו כמובן מציינים את יום השואה בהמשך השנה, אבל העולם בחר את ה-27.1 לציון היום משום התאריך בו שוחרר מחנה אושוויץ-בירקנאו, הסמל האולטימטיבי להיקף הרוע וההשמדה השיטתית ביותר אי-פעם של עם. ברחבי העולם מציינים את היום בטקסים ונאומים רשמיים, אך נדמה שלעתים הזיכרון הולך ונשחק. ההבטחה "לעולם לא עוד", שנועדה לחייב את הקהילה הבינלאומית לפעולה, נשמעת היום רלוונטית ודחופה יותר מאי פעם.

קשה להתעלם מהעובדה, שהאירועים הופכים כל-כך תכופים שאנחנו כבר שוכחים, אנחנו כבר עוברים הלאה לדבר הבא. לא נוח לממשלות להודות שזה יכול לקרות גם אצלן, אבל הקהילות היהודיות משלמות את המחיר בפועל. המחיר הזה נראה היטב בשטח. מאבק מתמשך על אבטחה, לא רק בבתי כנסת אלא גם סביב חגים ואירועים. לעיתים גם במימון עצמי והתוצאה היא חגיגות מצומצמות, שקטות ולעיתים גם ביטול מוחלט.

סמיכות הימים האלו מזכירה את הקהילה היהודית בסידני, שעדיין מלקקת את הפצעים, ואת כלל הקהילות היהודיות בעולם, קטנות כגדולות, שאולי כבר חוו אירועים דומים או חוששות פן אירועים כאלו יקרו גם אצלם. עצם העובדה שאנחנו עדיין חוששים כל העת ממתקפות ברבריות שכאלו, מדגישה שבעתיים את הצורך בציון אמיתי של יום השואה הבינלאומי, כזה שלא נוסב רק סביב סיסמאות אלא באמת מחנך את ההשלכות ההרסניות של שנאת יהודים, של הסתה נגדם, של הכחשת הזוועות ובעיקר של אדישות לגורלם.

אבל דווקא בתוך השבריריות הזו יש גם תקווה. התקווה מגיעה גם מכיוון ממשלת אוסטרליה, שמקדמת כעת חקיקה מהמחמירות בתולדות המדינה נגד הסתה ואנטישמיות. ראש הממשלה הבהיר שאם אנטישמיות וגזענות מנוגדות לערכים האוסטרליים, עליהן להיות מנוגדות גם לחוק. במקביל, ברמה המקומית, ניו סאות' ויילס מנסה לתעל את האבל לפעולה חיובית דרך "מצווה אחת עבור בונדיי", יוזמה שמעודדת מעשי חסד, סולידריות ותמיכה הדדית כתגובה לשנאה.

אבל אולי התקווה העמוקה ביותר נמצאת באנשים ובאותם צעירים יהודים שממשיכים למרות הכול להגיע לישראל, לחגוג את יהדותם ולסרב להוריד את הראש. בחיבור בין יום אוסטרליה ליום השואה הבינלאומי יש מסר אחד ברור והוא שחברה לא נבחנת בנאומים, אלא במה שהיא עושה כשהשנאה מרימה ראש. היום, כשאוסטרליה חוגגת לכאורה לכידות ושייכות, נאחל לה שתדע להגן עליהן בפועל כדי שהחופש והביטחון יהיו אמת עבור כל אזרחיה, ובתוכם הקהילה היהודית היפה של אוסטרליה.

מאיר הולץ הוא מנכ"ל ארגון "מסע"