בואו נחשוב כמה זמן איבדנו. כמה חיילים נפלו, כמה נפצעו, כמה חטופים וחטופות נהרגו ונרצחו - בגלל אטימות לב, טפשות פוליטית, רשעות, ובעיקר רצון להישרדות פוליטית על חשבון חיים של אנשים.
בשונה מהקונספציה לפני השבעה באוקטובר, הפעם היו כל כך הרבה שצעקו, שהתריעו: "בואו נדבר ונחליט על היום שאחרי, בואו נתכנן מראש". בעצמי הזהרתי שלא תהיה אלטרנטיבה למעורבות של הרשות הפלסטינית, שלא יכול להיות פיתרון אחר.
והנה, הפתעה. קיבלנו את כל החבילה: רשות פלסטינית, טורקיה וקטאר, ובמקביל שוב חיזוק של חמאס. כאילו יש כאן יד מנהיגותית מכוונת שחיזקה את חמאס לפני, ובלי ללמוד לקח מחזקת את ארגון הטרור הזה שוב. כאילו לא היה השבעה באוקטובר. הלוואי שזאת טיפשות, ולא זדון.
לאובדן ומריחת זמן במזרח התיכון, המדיניות האהובה על בנימין נתניהו, יש מחיר דמים. הוא נמדד בחטופים שלא שבו בזמן או נרצחו בשבי, בחיילים שנהרגו או נפצעו בגוף ובנפש, בחברה שמלאי האמון שלה הולך ואוזל.
כבר עברנו את זה. בלבנון, בין שנת 1982 ועד לשנת 2000, ישבנו 18 שנה בלי יעד מדיני ברור, בלי "יום שאחרי". בלי מסגרת אזרחית שתחליף את הכוח הצבאי. בסוף ברחנו עם הזנב בין הרגליים ויצרנו את חיזבאללה. זה לקח לנו 18 שנה ואין ספור חללים כדי להבין שאי אפשר לתת למציאות להתנהל, צריך לנהל אותה. והנה אנחנו עושים את זה שוב.
אם רוצים להבין מה קרה לנו מאז השבעה באוקטובר לא צריך להיות גאון אסטרטגי. צריך רק לקחת עט ולצייר גרף אחד: גרף הדחיינות. בכל נקודה שבה אפשר היה לקבל החלטה אסטרטגית, הדיון נדחה ל"אחרי המלחמה", משיקולים פוליטיים צרים. בכל נקודה שבה היה אפשר לייצר מסגרת מדינית-אזרחית ל"יום שאחרי", אמרו ש"עכשיו זה לא הזמן". צודק מי שיטען שזה "מורכב", וזו בדיוק הסיבה לדחיפות. מי שלא מבין שהמורכבות הזו נוצלה שוב ושוב כאליבי, כמריחה, כאמצעי הישרדות, לא רואה את המציאות. והנה, כרגיל, בסופו של דבר המציאות בועטת לנו בפנים.
חוזרים לאותו הסיפור. שוב.
הדבר הכי בסיסי שנאמר כבר חודשים - גם על ידי מי שאינם אנשי שמאל, גם על ידי שותפים אזוריים, גם על ידי אמריקאים - הוא שאין מלחמה בלי "יום שאחרי", מכיוון שמלחמה הרי "אינה אלה המשך המדיניות באמצעים אחרים", כפי שאמר קרל פון קלאוזביץ'.
כלומר: אתה יכול להיכנס, אתה יכול להכות, אתה יכול לפרק תשתיות - אבל מישהו יצטרך להחזיק מנהלית את השטח, לדאוג למעבר סחורות, לשירותים אזרחיים, לסדר ציבורי. אפשר לשנוא את הרשות הפלסטינית, לתעב אותה, לא לסמוך עליה אבל אם אין בשטח כתובת בעלת לגיטימציה מינימלית (וגיבוי ערבי-בינלאומי), נשאר ואקום. והחוק הידוע לכולם הוא שוואקום לא נשאר ריק. לעולם. והנה, חמאס נכנס אליו וצומח שוב כאילו לא היינו בסיפור הזה.
במשך חודשים ניהלו כאן קמפיין פוליטי נגד כניסת הרשות ביום שאחרי, כדי "לא לתת פרס לטרור" - אף שהרשות הפלסטינית היא דווקא שותפה של ישראל למניעת טרור. כאילו מדובר בשאלה מוסרית-סמלית ולא בשאלה תפעולית אסטרטגית. ממש בימים האחרונים גורם דיפלומטי ערבי בכיר אמר בפירוש שהסירוב הישראלי לאפשר לרשות תפקיד בניהול עזה ביום שאחרי המלחמה, הוא שיצר את הוואקום שבסופו של דבר הוביל את האמריקאים להכניס לעזה את טורקיה וקטאר.
כך תם הטקס. רציתם "פתרון בלי הרשות", קיבלתם טורקיה וקטאר וחמאס. מי שעיניו בראשו מבין מה זה אומר: שני שחקנים עם אינטרסים חדים, עם תפיסת עולם אזורית משלהם, עם קשרים וערוצים שאינם בשליטת ישראל. כלומר: בדיוק ההפך ממה שמדינה ריבונית רוצה לראות בגבול הדרומי שלה. ועוד שתי מדינות שתומכות בחמאס ולא ממש ביחסים טובים עם ישראל.
אז אם בסוף נגררנו לניהול אזרחי של עזה שאינו בידי ישראל - כי ישראל לא באמת רוצה לנהל את חייהם של שני מיליון פלסטינים רעבים - למה לא קבענו את התנאים מראש? למה הפכנו את "היום שאחרי" לקללה פוליטית, ובינתיים המציאות עשתה את שלה? התשובה ברורה: זה לא נעשה כי נתניהו תפס את סוגיית "היום שאחרי" כמסוכן לממשלה יותר מהמלחמה עצמה. הוא היה מחייב אמירה ברורה: יש גבולות לכוח, יש צורך בשותפים, יש הכרה בכך שאי אפשר לנהל מיליון וחצי-שני מיליון בני אדם רק עם טנקים וסיסמאות. אמירה כזו מפרקת את המיתוס שמחזיק את הקואליציה הקיצונית בתולדות ישראל. לכן נתניהו העדיף לדחות.
התוצאה: מאז תחילת התמרון הקרקעי באוקטובר 2023, עמד מספר החיילים שנפגעו על 471 הרוגים ו-2,995 פצועים, ועוד אלפים רבים של פוסט טראומתיים. גרוע מכך, עומדת שאלת החטופים שנתניהו התהדר בה השבוע, באמרו: "החזרנו את כל החטופים כמו שהבטחנו". כאילו, הם נחטפו תחת ממשלה אחרת, ונרצחו במקרה.
הלוואי וזו טיפשות - ולא רשעות
עכשיו מגיע החלק הכי חשוב: אני לא קונה את ההלקאה העצמית על "עם טיפש". העם הזה לא טיפש. הוא התגייס, התנדב, נלחם, החזיק משפחות, תרם, שיקם, עמד ליד מיטות בבתי חולים. הטיפשות - אם צריך להשתמש במילה - היא אי שם למעלה, במגדל השן. וכמו שכתבתי, אני מקווה שזו טיפשות ולא רשעות.
לכן צריך לומר את זה בחדות: מי שגרר אותנו חודשים בלי "יום שאחרי" יצר "יום שאחרי" גרוע יותר. מי שניסה להימנע מהרשות הפלסטינית בכל מחיר - קיבל טורקיה וקטאר וחמאס בדלת האחורית. מי שניהל משא ומתן על חטופים כאילו מדובר בקמפיין, צריך להסתכל למשפחות בעיניים ולבקש סליחה. ואחר כך לעוף הביתה בבושת פנים. מכיוון שכל תוצאה אחרת משמעותה נוראית: האסון הבא בוא יבוא, מהר משאנחנו מסוגלים להבין. כי מי שמאבד זמן, מאבד חיים.