"סבא שלי הוא רוצח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, ומדהים שאני עומד כאן ומדבר עם יהודים, שאמורים בעצם לשנוא אותי על מה שהמשפחה שלי עשתה", אומר בקול נרגש קאי הס, נכדו של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, בריאיון מיוחד לוואלה, בעודנו נמצאים באנדרטת השואה בברלין.
רודולף הס, ששימש בתפקיד מפקד אושוויץ לתקופה הארוכה ביותר, היה אחראי לרצח של מיליוני יהודים באושוויץ במהלך השואה. הוא גם היה אחראי להחדרת השימוש בחומר ההדברה ציקלון בי לשימוש בתאי הגזים. לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא חי תחת שם בדוי עד שהתגלה על ידי הבריטים, שהסגירו אותו לרשויות פולין.
הוא הורשע בפולין ברצח עם כפושע מלחמה, והוצא להורג בתלייה ב-1947 בתוך מחנה אושוויץ. רודולף הס הביא לעולם חמישה ילדים, ובהם הנס-ירגן הס, אביו של קאי הס. קאי נולד ב-1962 במערב גרמניה וגדל בשטוטגרט. תחילה שימש כשף ולמד מלונאות ותיירות ובהמשך הפך לכומר בגרמניה. בשנת 2003 היה לאחד ממייסדי הקהילה האוונגלית בשטוטגרט. בהרצאותיו לאורך השנים, קאי דיבר לא מעט על פשעי סבו בשואה, על חשיבות הזיכרון, על ההתנגדות לאנטישמיות ולננאציזם, על הצורך ללמוד לקח מההיסטוריה ועל הסכנה שבאידיאולוגיות קיצוניות.
הריאיון עם קאי התקיים לרגל יום השואה הבינלאומי שחל היום (שלישי), בעקבות השתתפותו של קאי בכנס "משואה לצמיחה - אנטישמיות אז והיום" שנערך בקריה האקדמית אונו, לזכרו של ניצול השואה מאיר גרנט, אביו של אברם גרנט, לשעבר מאמן נבחרת ישראל. קאי התארח בשבוע שעבר בבית שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, בברלין, ושיחתם המצולמת שודרה בכנס.
"הם הדחיקו את זה, לא ראיתי שום חרטה או עצב"
בילדותך, איך המשפחה הציגה לך את סבא שלך? על אילו פרטים דיברו - ועל מה נמנעו מלדבר?
"ובכן, אתה יודע, האמת היא שבמשפחה שלנו לא ממש דיברנו על זה. הייתה ממש דממה לגבי העבר המשפחתי שלנו. אבא שלי אף פעם לא ממש הזכיר את זה. אני חושב שהם התביישו. הם אף פעם לא הצטערו את השואה ולא היללו את הרייך השלישי והתקופה הנאצית. זה פשוט נשמר בשקט. כלומר, גיליתי בכיתה ז' מי אני. אף פעם לא דיברנו על זה".
איך המשפחה שלך חיה עם הצל הכבד הזה?
"ובכן, הם הדחיקו את זה. הם הדחיקו את האמת הזאת. אני לא חושב שזה השפיע עליהם רגשית במיוחד. כלומר, לא ראיתי שום חרטה או עצב. כן, שמענו לעיתים קרובות שזה היה רע, שזו הייתה טעות. שהתקופה הנאצית הייתה טעות. שהשואה הייתה דבר רע. אבל הגישה הייתה יותר בסגנון של 'זה מים מתחת לגשר. בואו לא נדבר על זה. ממילא אנחנו לא יכולים לשנות את זה'. אני חושב שזו הייתה בערך הדרך העיקרית שבה המשפחה שלי התמודדה עם המורשת המשפחתית שלנו, עם ההיסטוריה שלנו. לא הכחשה, אלא פשוט שתיקה".
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת בפעם הראשונה על מה סבא שלך היה אחראי?
"ובכן, זה היה בכיתה ז'. הייתי בבית ספר בגרמניה. אני חושב שגרמניה עושה עבודה ממש טובה בחינוך תלמידי בית ספר על השואה וכמובן על התקופה הנאצית ועל כל הדברים הנוראים שקרו אז. זה היה בכיתה ז'. היה שיעור על מחנה הריכוז אושוויץ. ואז ראיתי את השם הזה, רודולף הס. ראיתי איך מאייתים את השם, וזה היה בדיוק אותו איות כמו שם המשפחה שלי. חזרתי הביתה באותו יום ושאלתי את אמא שלי. אמרתי, אמא, זה קרוב משפחה שלנו? אנחנו קשורים? אמא שלי אמרה: כן, זה סבא שלך".
איך הרגשת?
"התביישתי. בושה מוחלטת. הרגשתי ממש רע. אני חושב שאחת התגובות הראשונות שלי, הייתה לחשוב שכולם יודעים, שהתלמידים יודעים, שהמורים יודעים. התברר שהם לא ידעו. הם לא חיברו את הנקודות. אבל זו הייתה התגובה הראשונה שלי. הרגשתי לא טוב לחזור לבית הספר, אתה יודע, עכשיו כשכולם יודעים מי אני".
איך הגילוי הזה השפיע על הבחירות בחיים שלך, על העבודה שלך, על החלטות גדולות ועל האמונה שלך היום?
"ובכן, זה היה בכיתה ז'. בהמשך, כשהייתי בן 17, מצאתי על מדף הספרים של אמא שלי את הספר 'מפקד אושוויץ'. בעצם אלה היו הזכרונות של סבא שלי. קראתי את הספר הזה. לקחתי את הספר וקראתי אותו. זו הייתה מהדורה גרמנית. כשקראתי את הספר הזה, ממש נשבר לי הלב, כי זה מעין תיאור אישי בגוף ראשון של מה שהוא עשה, מה שהוא באמת עשה באושוויץ. הוא מספר על הילדות שלו ועל הימלר שקרא לו לברלין כדי לתת לו את הפקודה לבנות את המחנה הזה. יש שם הרבה סיפורים ששוברים לך את הלב. סיפורים ממש טראגיים שבהם אנשים נרצחו, והוא ממש מספר את זה בגוף ראשון. אני זוכר שחשבתי אז, הייתי בן 17, וחשבתי: מה אני יכול לעשות? איך אני יכול להחזיר משהו? איך אני יכול לאהוב את האנשים האלה? הרגשתי כל כך עצוב, כשאתה רואה את התמונות של הילדים הקטנים האלה, עומדים שם בבגדי האסירים שלהם ובפיג'מות הפסים שלהם, ואני יכול לדמיין כמה קר. פשוט הרגשתי שהאנשים האלה נרצחו בדם קר. בשבילי זו הייתה חוויה קורעת לב, רק לראות מה סבא שלי בעצמו כתב, מה שהוא בעצם הודה בו".
איך הרגשת בפעם הראשונה שבה ביקרת באושוויץ?
"בפעם הראשונה אני חושב שבכיתי הרבה. התייפחתי. אחד החלקים הקשים ביותר באושוויץ בשבילי היה הרציף בבירקנאו, שבו התרחש תהליך הסלקציה, שבו מאות אלפים, מיליוני יהודים, הגיעו ברכבות, רכבות מכל רחבי אירופה, בקרונות הבקר האלה, בתנאים לא אנושיים, ואיך שהם פוצלו לשמאל ולימין. היה תהליך סלקציה כזה. ילדים קטנים, נשים בהריון, זקנים וחלשים, מי שלא יכלו לעבוד - הלכו שמאלה. ואמרו להם: אל תדאגו, נטפל בכם, ניתן לכם משהו לאכול, תקבלו מקלחת חמה וכל זה. כעבור כמה שעות, או אפילו פחות, האנשים האלה נרצחו ונשרפו. ואז חשבתי על הילדים שלי. יש לי ארבעה ילדים. פשוט חשבתי על האימה, שהילדים הקטנים האלה בטח הרגישו בלב שלהם, כשהפרידו אותם מאמא ומאבא, והם לא יודעים למה. אמא שם. אבא שם. ואני כאן. מה קורה? אני לא מאמין לזה. אתה יכול לדמיין מה זה עושה לילד? הלב הקטן הזה פועם וצורח, ויש אנשים שמחזיקים אותם בנפרד. בשבילי זה היה אושוויץ-בירקנאו. כל השבוע הזה בשבילי היה קשה מאוד".
"היה לנו ברור שנחשוף לילדים שלנו מי אנחנו ומאיפה באנו"
כשהילדים והנכדים שלך שואלים על סבא שלך, מה ואיך אתה מספר להם?
"יש לנו ארבעה ילדים. הבכורה שלי, רייצ'ל, בת 31. הבת השנייה שלי, שרה, בת 28. ואז הייתה לנו הפסקה של 16 שנה, ונולדו לנו עוד שניים - סמואל-איתן ושילה. עם הבנות הגדולות, הבכורות שלי, היה ברור מאוד כבר מההתחלה. כמובן שגם הן למדו על השואה והיסטוריה בבית ספר. אבל היה מאוד ברור שנשתף איתן מי אנחנו, מאיפה באנו, והאחריות שלנו כמשפחה לעמוד לצד ישראל, ולהראות לעולם שמה שקרה שם זה טעות, זה נורא, זה מזעזע, ואנחנו חייבים לעמוד לצד האמת. ועכשיו עם הילדים הצעירים יותר, סמואל היום בן 13, ושילה בת 10. לפני בערך שלושה ימים צפינו בסרט 'הנער בפיג'מת הפסים', בפעם הראשונה. אני חושב שהם היו מספיק גדולים כדי לראות את זה. ושילה, הקטנה שלי, בכתה. היא ממש בכתה. יכולתי לראות אותה. היא באה ואמרה: 'אבא, איך הם יכולים לעשות דבר כזה?'. וגם סמי. הוא בן 13. הוא נער. הוא אוהב גיימינג וכל זה. אבל הוא ישב שם בפינה. הוא היה פשוט ככה. ואני אמרתי: כן, חבר'ה, זה אמיתי. זה בדיוק מה שקרה. מה שאני מנסה להגיד הוא ומה שאני מנסה לעשות, זה להעביר את הידע הזה מהראש אל הלב. כי יש לנו ידע על זה. אבל איך אפשר להביא את זה ללב האנשים, כך שיהיו להם דמעות שזורמות על הלחיים, כשהם יודעים מה קרה שם וזה נהיה אמיתי. כשזה נהיה אמיתי, זה יוצר השפעה רגשית. ואז תחשוב פעמיים, נכון? זה גם מה שאנחנו עושים עם הילדים שלנו. מנסים להעביר את זה מהראש אל הלב. וכן, הם לומדים את זה בבית ספר".
בראיון קודם סיפרת שנמנעת מקשר עם דודיך. למה? זה היה מתוך שמירה על עצמך, שיפוט מוסרי או משהו אחר?
"הייתה תחושה של… אתה יודע, הם אף פעם לא באמת דיברו על זה. הם אף פעם לא קראו לזה דבר רע. הם אף פעם לא באמת קראו לזה בשם מה שזה היה. ברור שהם גם לא הצטערו על זה, כי זה היה לא תקין פוליטית, וכולם נזהרים להגיד את הדבר הנכון. אנחנו יודעים שלאנשים יש יכולת להגיד דבר אחד בשפתיים ולהתכוון למשהו אחר לגמרי בלב. זה משהו שאנחנו לא רואים. אבל הייתה לי תחושה שזה לא… רואים בסרט את דודה שלי, ברידג'ט, באמריקה. היא לא ממש לקחה אחריות. עדיין היה לה קטע כזה, בלבה היא אמרה שזה הכל שקרים, שזה לא נכון וכל מיני דברים כאלה. כמו שאמרתי, הם לא התבטאו בנושא באופן ברור. הם לא הכחישו, אבל יכולת לראות שיש משהו שהם מסתירים, אחרת הם פשוט היו אומרים: נכון, זה היה נורא. נכון זו הייתה טעות. ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לחנך, ללמד, להראות, לעמוד לצד הצד הנכון, לצד האמת, למען מה שנכון? אף פעם לא הרגשתי בנוח עם זה".
בגרמניה ובעולם יש שינוי בדרך שבה מסתכלים על הנאציזם. יותר ויותר אנשים מעריצים את היטלר ואת הנאציזם. האם אתה מודע לכך? מה אתה חושב על זה?
אני בהחלט מודע לזה. זה מאוד מצער אותי ושובר לי את הלב. אבל תן לי להגיד לך משהו. אתה יודע שאני כומר, נכון? ההבטחות לאברהם היו: אברך את מי שמברך אותך. אקלל את מי שיקלל אותך. והוא אומר: 'והתברכו בזרעך כל גויי הארץ'. אין לנו זמן ללימוד פרשני מעמיק של כל זה עכשיו, אבל ככה אני רואה את ישראל. הלב שלי מושפע מזה. אני רואה את ישראל מהפרספקטיבה הזאת. זה לא משהו פוליטי או רגשות או תחושות. אני רואה את ישראל כמשהו שמבוסס על הכתובים. זה סלע שאני עומד עליו. זה לא משתנה אף פעם. זה דבר אלוהים".
האם אנשים אומרים לך: "אני מעריץ את סבא שלך"? איך זה גורם לך להרגיש?
"בטח. העוזר שלי במלון בקהיר, מוחמד, אמר לי: מר קאי, אתה כל כך טוב. מה שהם עשו היה כל כך טוב. אמרתי: לא. ישבתי איתו ואמרתי, תקשיב לי דקה. תן לי להגיד לך משהו. ושיתפתי איתו צד אחר. אולי לא תרצה לשים את זה בהקלטה שלך. אבל כן, זה קורה. קורה שאנשים אומרים לי את זה, ואני צריך לעמוד מולם, נכון? אני צריך לעמוד ולהגיד להם מה האמת".
הריאיון עם קאי הס התקיים כאמור לרגל יום השואה הבינלאומי ובעקבות השתתפותו של קאי בכנס "משואה לצמיחה - אנטישמיות אז והיום" שנערך היום לזכרו של ניצול השואה מאיר גרנט, אביו של אברם גרנט. בשבוע שעבר, שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, אירח את קאי בברלין, הם שוחחו על זיכרון השואה, אחריות מוסרית בין־דורית, והאופן שבו אנטישמיות מתגלגלת ומחליפה צורה גם כיום, ושיחתם המצולמת שודרה בכנס. קאי, פרושאור וגרנט גם ביקרו באבני הנגף של משפחת פרושאור ובאנדרטה הידועה בברלין לזכר יהודי אירופה שנרצחו. "כאן, באנדרטת השואה בברלין", אמר השגריר פרושאור, "לצד נכדו של מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, אני אומר בצורה ברורה: המשמעות של 'לעולם לא עוד' נמצאת תחת מתקפה. האנטישמיות חזרה לא כזיכרון אלא כמציאות. היא לבשה חליפה 'פרוגרסיבית', קיבלה מעטה אקדמי, ואז דילגה אל הרחוב: אלימות, איומים, שריפת דגלים, ופחד של יהודים לדבר עברית ברכבת התחתית. ביום השואה אין לנו פריבילגיה לטקסים. יש לנו חובה לעצור את הרעל בזמן - ולספר את האמת למען העתיד".
אברם גרנט אמר לוואלה: "הכנס יתקיים זו השנה הרביעית. אני, צופית, ניב רסקין ואלי קמיר כל שנה בוחרים נושא. השנה הנושא הוא אנטישמיות. יש הרבה שורדי שואה פה ואנחנו עושים בשבילם מה שאנחנו יכולים. אבי היה איש מאוד אופטימי וחיובי. כשאבא היה בן 13, אבא שלו שאני קרויי על שמו, אברהם, היה בפולין עם עשרה אחים ואחיות, לקח את כולם והתחיל לברוח. הוא היה אדם מאוד חכם, והבין בשנת 1937, בעידן שאין בו אינטרנט, שהולך להיות אסון. אחיו, אשתו וחמשת ילדיהם נרצחו באושוויץ. אבא שלי במהלך הזה הציל את אבא שלו. הם ברחו לרוסיה ושרד רק אבא שלי. הוריו ואחיותיו מתו מקור ורעב. תדמיין ילד בן 12, שהוריו נמקים במשך שבועות לנגד עיניו ובסוף נופחים את נשמתם. אבא שלי בילדותו נשאר בג'ונגל לבדו לגמרי. הוא קבר שם את ההורים שלו. הוא שרד פיזית ומנטלית במינוס 40 מעלות עם חולצת טריקו. כי יש לי אבא אופטימי".
תמונת הניצחון הסמלית
בנוסף לחשיבות השיחה עם קאי הס להנצחת השואה, למאבק באנטישמיות וללקיחת האחריות, הריאיון הזה קיבל משמעות מיוחדת ומרגשת נוספת ואישית לכותב שורות אלו. מי שראיין את נכדו של מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ הוא נכד של ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ, סבתא שלי גניה גולודז'ר, זכרה לברכה. בחלקו האחרון של הריאיון הראיתי לקאי תמונה של סבתי גניה, שבה היא מחובקת על ידי נינתה, בתי מיקה, כשהייתה בת שנה וחצי. סיפרתי לו שסבתא גניה איבדה את רוב משפחתה בשואה, עברה גהנום מספר שנים באושוויץ, שרדה, עלתה לארץ, חיה עד כמעט גיל 93, הותירה אחריה שני ילדים, ארבעה נכדים ו-11 נינים. עוד סיפרתי לו שגניה גידלה אותי כמו אמא, אכלתי אצלה ארוחות צהריים מדי יום אחרי בי ספר, והיא הבטיחה לי שאם אסיים את האוכל היא תיתן לי מתנה להלן סיפור שתספר לי. הייתי ילד והכרחתי את עצמי לסיים את האוכל המשעמם מעט כדי לקבל את ה"פרס" המיוחל - הסיפור, רק כדי לגלות שהסיפור הוא איך קברו את חברותיה בחיים מול עיניה באושוויץ. הסיפורים על גניה הובילו את קאי לסף דמעות.
אני אומר לקאי שלתחושתי התמונה הסמלית הזאת של סבתי גניה, ניצולת אושוויץ, מחובקת על ידי נינתה בישראל - היא תמונת ניצחון. קאי פוצח במונולוג בקול מאוד נרגש: "זו באמת תמונת ניצחון! זה מדהים להסתכל על הדורות. אני רוצה להשתמש במילה 'אלוהים'. אלוהי ישראל מדהים. הוא יפהפה. תראו מה הוא עושה. זו ברכה מדהימה. זה אדיר. זה עושה אותי מאוד שמח לראות שהעוצמה הזאת מנצחת. אלפי שנים של ניסיונות להשמיד את עם האלוהים - ואתם עדיין כאן. וחזרתם לארץ. אחת השמחות שלי היא לעודד את עם האלוהים, לעודד את ישראל, לעודד את כולם. יש דרך אחרת. יש יותר בעולם מאשר לשנוא ולהרוג אחד את השני, נכון? אני רואה שיש אפשרות. וזה ניכר בזה שאנחנו מדברים עכשיו. אני נכדו של רוצח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, נכון? ומדהים שאני עומד כאן ומדבר עם אנשים יהודים, שאמורים בעצם לשנוא אותי בגלל שזה מה שהמשפחה שלי עשתה. למרות שלא היה לנו שום קשר לזה. נפגשתי עכשיו בקרקוב גם עם ניצולת שואה בשם ברנה, בת 98. אכלנו יחד ארוחת צהריים. האישה הזאת מדהימה. היא ממש בכושר. התחבקנו. החזקנו ידיים. זה לא יפהפה? זה מה שמתאפשר כשמסדרים את הלב. אז שאלוהים יברך אתכם!"