העם וצה"ל החזירו את החטופים הביתה. החיים כאן ויוכלו להתחיל בתהליך שיקום ארוך ומורכב, והחללים הובאו לקבורה ראויה בארצם. נקודת סיום הכרחית למסע לאומי כואב, אבל גם נקודת פתיחה לחשבון נפש עמוק שאי אפשר עוד לדחות.
באופן אישי, סיימתי תקופה של יותר משנתיים במטה משפחות החטופים. מקום שהיה עבורי מציאות יומיומית, לעיתים כמעט כמו בית. הגעתי בתחילת המלחמה, לתוך כאוס מוחלט: חוסר ודאות, עבודה סביב השעון, ויציאה לדרך שאיש מאיתנו לא ידע מתי ואיך תסתיים. לא חלמנו גם לא בסיוטים הקשים ביותר שהמאבק יימשך כל כך הרבה זמן.
במהלך הדרך גילינו עוד אין ספור זירות, עוד צרכים ועוד אחריות שלא פעם הייתה כבדה יותר ממה שאפשר לשאת. ובכל זאת, מתוך התופת הזאת קרה שם דבר יוצא דופן. הפכנו כאב לארגון, ייאוש למאבק, ואזרחים, עם שלם לכוח אזרחי שאי אפשר היה עוד להתעלם ממנו. זה היה מאבק חוצה גבולות, מאבק אזרחי עמוק, כזה שלא נכנס למשבצות פוליטיות מוכרות. כמו שנאמר באחד הרגעים המדויקים של התקופה על ידי אלי שרעבי: זה לא ימין, זה לא שמאל, זה ישר.
העשייה התקשורתית במטה לא נועדה לייצר כותרות, אלא לחזק את המשפחות, להגן עליהן, ולאפשר להן להישאר נאמנות לעצמן לקול שלהן, לכאב שלהן ולאמת שלהן תוך כדי מאבק ציבורי חסר תקדים. זכינו ללכת לצד המשפחות ברגעים שאיש לא בוחר בהם, אך הן צעדו בהם באומץ שאין לו שם. האמון שהן נתנו בנו, אנשי המטה הוא דבר נדיר שלא ניתן כמובן מאליו.
כאימא לשתי בנות (9, ו-14), אני נושאת איתי גם גאווה עמוקה. הבנות שלי היו עדות ושותפות למאבק הזה. הן גדלו לתוך מציאות קשה, אך גם לתוך שיעור אזרחי נדיר בערבות הדדית, אחריות ואנושיות. זאת לא בחירה שהייתי מאחלת לאף ילד, אבל זאת המציאות שבתוכה הן למדו מהו עם.
עברנו את כל מנעד הרגשות: שמחה ועצב, תקווה וייאוש, פחד ואמונה. התקופה הזו תישאר חלק מאיתנו לנצח. אבל עכשיו, כשהמאבק להשבת החטופים הגיע לסיומו, אסור להסתפק בהקלה בלבד.
כדי שנוכל באמת לקום, להשתקם וללמוד מהטעויות, מדינת ישראל חייבת ועדת חקירה ממלכתית. לא מתוך נקמה ולא מחשבונאות פוליטית, אלא כתנאי בסיסי לאחריות, לאמון הציבור, וליכולת שלנו להבטיח שמחדל כזה לא יישנה.
סיימנו לכתוב פרק אחד. האחריות שלנו עכשיו תקבע איך ייראה הפרק הבא.