רני, גיבור ישראל. הראשון לצאת להילחם והאחרון לחזור. לאהוביו, לאדמה שלו, למקום שבו שמו ייזכר לנצח ויהיה חקוק בסלע איתן. אחרי שנתיים וכמעט ארבעה חודשים של אי-ודאות, של מאבק שקט ומתמשך, משפחתו סוגרת מעגל. זהו מעגל כואב, שאין בו נחמה מלאה - אבל יש בו שלמות.
לא מפקירים אדם. לא משאירים אף אחד מאחור. זו הזהות שלנו כחברה. כך נראים אנחנו, הישראלים: עומדים לצד האחים והאחיות שלנו, גם כשזה כואב, גם כשזה קשה. בשבי אתה לומד מהר מאוד מה באמת נשאר ממך. כשאין יום ולילה, אין חדשות ואין שם פרטי - מנסים לקחת ממך גם את הזהות. מי שלא חווה לקיחת זהות לא יוכל להבין את הריק שהיא יוצרת.
ולכן החזרה של רני כל כך משמעותית. משום שהוא מוחזר עם זהות. עם שם. עם סיפור. עם קבר באדמה שלו. בבית שלו. היו רגעים שהרגשתי שאני מת - כמו להיות קבור חי. אתה נושם, אבל כל השאר נעצר. ובמצב כזה אתה מבין דבר פשוט: אם אתה מוותר על מי שאתה - זה נגמר.
המשפחה של רני לא ויתרה עליו. וגם אנחנו, כחברה, לא ויתרנו על החובה להשיב אותו הביתה - על האדם שהוא, על מי שאנחנו. כי בלי זהות ישראלית - מה עוד נשאר.
אני מביט בחיילי צה"ל - גיבורים. אנשים שעשו הכול, הקריבו הכול, כדי להשיב את החטופים הביתה. זכרם של הנופלים הולך איתי תמיד, ואני נושא אותו לא כזיכרון רחוק, אלא כמצפן. ואני מאחל לנו שנהיה ראויים להם - לא בדיבורים, אלא במעשים.
אחרי שנתיים וכמעט ארבעה חודשים, אפשר אולי להניח את הפרק השחור הזה מאחורינו. לא לשכוח, לא לטשטש, אלא להסתכל על עצמנו יחד. להחלים. להשתקם. להתחבר מחדש. ולהפסיק את השנאה שמפוררת אותנו מבפנים.
הכתוב הוא שורד שבי ששוחרר לאחר 738 ימים בשבי חמאס