למה הישראלים חוששים ממלחמת אחים יותר מאשר מהגרעין האיראני?
סקר חדש של תנועת "יהדות בהסכמה" חושף כי למרות המתיחות הביטחונית, כ-70% מהציבור מודאגים בעיקר מהשסע החברתי. הרב שמואל סלוטקי קורא לאמץ "סיפור יהודי-ישראלי משותף" ומסביר מדוע דווקא הדור הצעיר, שלחם יחד בחזית, הוא המפתח לאיחוי הקרעים.
בימים מתוחים אלו, העיניים נשואות באופן טבעי מזרחה. מהדורות החדשות והשיח הציבורי עוסקים באינטנסיביות בשאלות הרות גורל: מה יהיו צעדיה הבאים של איראן? כיצד תפעל ארצות הברית באזור? ומהן ההשלכות הישירות על העורף הישראלי במזרח תיכון שמשנה את פניו ללא הרף? הדאגה הביטחונית ברורה ומובנת, אך מתחת לפני השטח הגועשים של המציאות הביטחונית, מתחוללת דרמה עמוקה וגורלית לא פחות הנוגעת לליבת הקיום שלנו כאן.
סקר חדש ומקיף שערכנו לקראת השקת תנועת "יהדות בהסכמה" בבית הנשיא, חושף הלך רוח מפתיע בקרב הציבור. הממצאים מעלים כי כ־70% מהיהודים בישראל מודאגים יותר מהשסע החברתי הפנימי ומלחמת אחים, מאשר מהאיום הביטחוני הנשקף מאיראן. על פניו, הנתון עשוי להיראות כמעט לא רציונלי. הרי האיומים האסטרטגיים על ישראל לא נעלמו, והם מוחשיים ומיידיים. אולם נראה כי האינטואיציה הבריאה של הרוב הישראלי מזהה אמת עמוקה הרבה יותר: החוסן החברתי הוא התשתית הקריטית ביותר לביטחון הלאומי שלנו. הציבור מבין כי טנקים, מטוסים ומערכות הגנה מתקדמות הם חיוניים, אך ללא רוח איתנה וללא חברה מלוכדת העומדת מאחוריהם אין להם תוחלת. היכולת שלנו לעמוד מול אויב חיצוני תלויה, בראש ובראשונה, בלכידות הפנימית שלנו.
לצד תמונת המצב המורכבת, הסקר מספק גם סיבה לאופטימיות זהירה. לשאלה האם ניתן לאחות את הקרעים בחברה, השיבו 58% מהנשאלים בחיוב. זהו נתון מעודד המעיד כי רוב הציבור מאמין שיש מוצא ושפתרון הבעיה נמצא בידינו.
השנתיים האחרונות היו מהמטלטלות שידענו. החברה הישראלית התמודדה עם שכול כבד, עם חרדה קיומית ועם חוסר ודאות מתמשך. אך דווקא מתוך הקושי, נחשפו גם עוצמות אדירות. ראינו גילויי סולידריות מרגשים, התגייסות אזרחית חסרת תקדים וערבות הדדית שחצתה מגזרים, עמדות פוליטיות וקבוצות אוכלוסייה. במקביל למשבר, או שמא בגללו, אנו עדים להתעוררות רוחנית ולחיפוש עמוק אחר זהות ושייכות. הנתונים היבשים מספרים על עלייה במספרי המתגיירים ועל התחזקות הזיקה למסורת בקרב צעירים, אך המראות בשטח חזקים מכל גרף. המוני צעירים הממלאים את רחבות הכותל ובתי הכנסת באמירת סליחות, וצמא גובר לחיבור לשורשים היהודיים והציוניים.
אולם, אסור לנו להסתמך רק על תחושות בטן או על פרצי אחדות בעת צרה. כדי לבסס את החיים המשותפים בישראל לאורך זמן, נדרשת עשייה יזומה ומודעת. עלינו לגבש "סיפור יהודי-ישראלי משותף". אינני מדבר על פשרה רדודה של "מכנה משותף נמוך", אלא על חזון גבוה ומכונן, המציב רף ערכי ומוסרי המקובל על חלקי העם השונים. חזון זה שואב את השראתו ממורשת אברהם אבינו, המבוססת על ערכי צדקה ומשפט. שילוב של מחויבות למסורת עם רגישות חברתית ומוסרית עמוקה.
זוהי בדיוק המטרה שלשמה הוקמה תנועת "יהדות בהסכמה". אנו מבקשים להציע משוואה חדשה לחיים המשותפים כאן: מתווה המאזן בתבונה בין הצורך החיוני בחיזוק הזהות היהודית והציונית של המדינה, לבין הצורך הקריטי לא פחות במניעת כפייה דתית והתרחקות מ"הדתה". המטרה היא להגיע להסדרים ולהסכמות רחבות שיפחיתו את המתח סביב נפיצות יחסי יהדות ומדינה, תוך שמירה על צביונה של המדינה כיהודית ודמוקרטית ועל תחושת הבית של כלל אזרחיה.
עינינו נשואות אל הדור הצעיר. הדור שחווה על בשרו את הטלטלה הגדולה ביותר, שלחם כתף אל כתף בחזית ופעל יחד בעורף, הוא המפתח לשינוי. זהו דור שנושא עמו הבנה עמוקה של שותפות גורל וייעוד. התפקיד שלנו, הדור המבוגר יותר, הוא להנחיל לו תבונה, ענווה ופרספקטיבה, להפיק באומץ את הלקחים מהטעויות שהובילו אותנו עד הלום, ולסייע בבניית תשתית חברתית יציבה ומכילה יותר. זהו תהליך הדורש נכונות לפשרות כואבות לעיתים, והכרה בחשיבותו המכרעת של המרחב המשותף. הבחירה הזו, בין המשך הפירוד לבין בניית הקומה הבאה של היחד הישראלי, נמצאת בידינו.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת יהדות בהסכמה