נולדתי ברומניה, בצ'רנוביץ. לפני המלחמה חיינו חיים רגילים. משפחה, עבודה, בית. ואז, בשנת 1941, העולם קרס. הכיבוש הגרמני, שיתוף הפעולה של הרומנים עם הנאצים, והגירוש לטרנסניסטריה מחקו באחת כל מה שהכרתי. הייתי ילדה, אבל מהר מאוד הבנתי שילדות יהודית איננה מובנת מאליה. היא עלולה להיגמר. בין גיל שש לעשר ראיתי את השנאה בצורתה הטהורה ביותר. לא כעמדה פוליטית ולא כוויכוח אידיאולוגי, אלא ככוח אלים, אכזרי, נטול חמלה למען מטרה אחת והיא השמדת היהודים. ראיתי אנשים מתים מרעב, מקור ומצעידות מוות בשלג. ראיתי יהודים מוכים, מושפלים, נרצחים, רק משום שהם יהודים. ראיתי כיצד בני אדם רגילים משתפים פעולה עם הרוע, כיצד שנאה הופכת לשגרה, וכיצד אדם חדל לראות באדם שמולו בן אנוש.
המלחמה הייתה מסע מתמשך של בריחה והישרדות. רכבות מסע, צעדות מוות, גטאות, מסתורים, דלתות שנסגרו ודלתות בודדות שנפתחו. לא מתוך גבורה רומנטית, אלא מתוך אינסטינקט בסיסי לחיות. למדתי בגיל צעיר מאוד מתי לשתוק, מתי להעמיד פנים, מתי לברוח. כך שרדנו.
אחרי המלחמה עלינו לישראל. גם כאן לא חיכו לנו חיים קלים. מעברה, אוהל מחורר, קשיי קליטה, לעג למבטא. אבל כאן בניתי בית. כאן הקמתי משפחה, ילדים, נכדים ונינים. כאן עבדתי וחייתי. מדינת ישראל הייתה עבורי לא רק מקום, אלא תשובה. תשובה לשאלה מה קורה לעם שלא מוותר על עצמו.
חשבתי שראיתי הכול. ואז הגיע השבעה באוקטובר. לא האמנתי שאשוב לראות רצח יהודים בשל יהדותם, ועוד כאן, במדינת היהודים. הכאב היה עצום, אבל מעבר לו הייתה תחושת שבר עמוקה. תחושה שהדבר שאמור היה להיות בלתי אפשרי, שוב קרה. ומה ששבר אותי עוד יותר הייתה תגובת העולם. גל האנטישמיות שהתפרץ, הדמוניזציה, העלילות, השקרים. שוב ראיתי כיצד יהודים מוצגים כאשמים גם כשהם קורבן. כיצד שנאה ישנה לובשת מילים חדשות. אינטלקטואלית ידעתי שזה עלול לקרות. נפשית, זה טלטל אותי.
אני רואה היום יהודים בעולם שמסתירים סמלים, שמסירים מגן דוד, שמנסים להיטמע כדי לא לשלם מחיר. אני מבינה את הפחד, אבל אני חרדה מהמשמעות. ראיתי לאן הדרך הזו יכולה להוביל. מנגד, אני רואה גם יהודים אחרים, מיעוט אולי, אך משמעותי, שנצמדים לזהותם, שעומדים זקופים דווקא עכשיו. הם מזכירים לי שיש גם בחירה אחרת.
כילדה אחרי המלחמה ענדתי מגן דוד בגאווה, גם כשזה עורר מבטים. היום, במקומות רבים בעולם, אותו מגן דוד עלול להיות מסוכן. זו מחשבה שקשה לשאת, במיוחד למי שחשבה שהעולם למד משהו. ביום השואה הבינלאומי אני מבקשת לומר דבר אחד פשוט וברור: הזיכרון אינו עבר. הוא אחריות. שתיקה מול שנאה מסוכנת. הסתרת זהות מסוכנת. ויתור על קול יהודי ברור מסוכן.
אני ראיתי מה קורה כששנאה אינה נענית בזמן. וכשאני מביטה בעולם היום, אני יודעת: שנאה שלא פוגשת עמידה זקופה וקול ברור, תמיד חוזרת.
הכותבת היא ניצולת שואה, ומתנדבת בעמותת 'אביב לגיל השלישי'