הסרטון שבו חברי הכנסת והשרים המזמרים של הליכוד מזמינים לבוא לליכודיאדה הזכיר לי בדיחה ישנה, וגם אירוע משונה שהזדמנתי אליו לפני כמה שנים. ביום קיץ נאה הוצבו על מדרכה בשכונה ותיקה בירושלים שולחנות ועליהם כיבוד משובח. המארח, יזם נדל"ן, הזמין את בעלי הדירות בבניין ישן, וגם עוברים ושבים כמוני, לצפות בצעד המעשי הראשון בפרויקט התחדשות עירונית. בעודנו מרימים כוסית להצלחה, כדור הריסה ענק החל להחריב את הבניין שמעבר לרחוב.
כעת עומד שם בניין חדש, גדול ואיכותי. היזם הרוויח ממכירת הדירות הנוספות, בעלי הדירות שבו למגורים משופרים, וההרס - לכאורה עילה משונה למסיבה - התברר כשלב חיוני בדרך לשיפור. דומה שגם הליכוד והליכודיאדה חוגגים הרס, אלא שבניגוד ליזם ההוא, אצלם לא מסתמן המשך של בנייה ותועלת לכלל.
נתחיל בשרת התחבורה והבטיחות בדרכים, מירי רגב, יוזמת הליכודיאדה. מבין 38 מדינות OECD, מועדון הדמוקרטיות בעלות כלכלה מפותחת, ישראל נמנית עם המדינות בעלות הכבישים הצפופים ביותר, עם זמני הנסיעה שהם בין האיטיים בעולם המפותח. התחבורה הציבורית יקרה ובאיכות נמוכה, ובעוד שבאירופה מספר ההרוגים בתאונות דרכים מצוי במגמת ירידה ארוכת שנים, בישראל הוא עלה בשנים האחרונות. איזו סיבה יש לשיר?
יוזכר שבמהלך הליכודיאדה ב־2017 חל יום השואה הבינלאומי, 27 בינואר. כנראה תקלה. קורה. אלא שבמקום להתנצל אמרה רגב, אז שרת התרבות: "אני גאה במארגנים, כי מעולם לא סיקרו את יום השואה הבינלאומי כפי שסיקרו אותו השנה, בזכות הליכודיאדה". כפיים!
נעבור למשרד לשוויון חברתי ושיפור מעמד האישה, בראשות מאי גולן, ונתעלם לרגע מהחשדות הפליליים נגד השרה. אי-השוויון בישראל בין עשירים לעניים הוא מהגבוהים במערב. הממשלה הנוכחית קיבלה משק שבו נרשמה מגמת שיפור איטית, אך בשנים האחרונות חלה נסיגה. המע"מ, מס שפוגע יותר בשכבות החלשות, עלה; שירותים ציבוריים כמו חינוך ובריאות קוצצו; ובמקביל מוזרמים תקציבים חסרי תקדים למגזרים מסוימים, קרי לחרדים ולהתיישבות מעבר לקו הירוק.
ומה באשר לנשים? אין כיום מנכ"לית באף משרד ממשלתי. הרשות לקידום מעמד האישה, שפעלה בעבר כגוף עצמאי, הפכה לגוף פוליטי. הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים צפויה לפגוע בנשים, ובניגוד לחובת הממשלה, לתקציב 2025 לא צורף ניתוח מגדרי על השלכותיו על נשים. נכון, שרה אחת אינה אחראית על תקציב המדינה כולו. אך מה נעשה בפועל למען צמצום פערים, שמצדיק משרד שלם?
גם בחינוך קשה למצוא סיבה לחגיגה. לא ארחיב על היוזמות לפגיעה בחופש האקדמי, שעלולות לסכן את עתיד המחקר, שהוא חיוני לשמירת יתרונה האיכותי של ישראל, כלומר לביטחונה ולעצם קיומה, או לשאול מה צפוי להחליף את ההרס. מכל האפשרויות, אזכיר רק שישראל מדורגת בצמרת ה-OECD בצפיפות הכיתות. כן, הייתה מלחמה ומדובר בתהליכים ארוכי טווח, הכול ידוע. ובכל זאת, נמצאו תקציבים לבניית כיתות במגזר החרדי, בעוד שבערים בעלות רוב חילוני צומצמו הקצאות.
אפשר להמשיך משרד אחר משרד ולשאול: היכן השתפרו חייו של מצביע ליכוד ממוצע? כיצד דאג כל אחד מהשרים לרווחתו של משתתף בליכודיאדה? במה השתפר מצב המדינה? והאם, על סמך התשובות, יש לבוחרים ולנבחריהם סיבה לשיר?
והבדיחה הישנה? ילד חוזר הביתה ומראה לאביו את הציונים בתעודה. חשבון - בלתי מספיק, קריאה - מספיק בקושי, וכן הלאה, עד שמגיעים ל"מצוין" בזמרה, והאב קם וסוטר לבנו. לאחר שהילד נרגע מהמכה ומהעלבון הוא שואל: למה עכשיו? מדוע, דווקא במה שהצטיינתי? והאב משיב: עם ציונים כאלה, עם כאלו כישלונות, איך אתה בכלל מעז לשיר?
הכותבת היא שגרירה בדימוס