כתב שוודי שאל אותי לאחרונה שאלה שמטרידה רבים, גם אם לא כולם מודים בכך בפומבי: כיצד ייתכן שישראל מזמינה לכנס למאבק באנטישמיות בירושלים מפלגות לאומניות אירופיות, שחלקן נושאות עבר אידיאולוגי כבד ולעיתים אף שורשים נאציים מובהקים?
התשובה הראשונית היא תשובת הריאליזם המדיני. מדינות אינן פועלות כעמותות מוסריות. ישראל איננה מיזם רעיוני מופשט אלא מדינת לאום ריבונית, החיה בסביבה עוינת ונדרשת לנהל מדיניות המבוססת על אינטרסים, כוח והיערכות לתרחישים עתידיים. קיום דיאלוג עם כוחות פוליטיים שעשויים לעלות לשלטון איננו מתן הכשר אידיאולוגי, אלא אחריות בסיסית של מדינה הרוצה להגן על עתידה.
יש כאן גם היגיון טקטי ברור. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מטריד: התכנסות בין לאומנות לבנה לבין אנטי־ציונות רדיקלית. קולות שבעבר הצטיירו כידידותיים לישראל מסוגלים להפוך לעוינים ברגע שישראל חדלה לשרת נרטיב מסוים. הזמנתם לישראל היא ניסיון לעצב קשר, כדי למנוע הקצנה עוינת.
אך הסבר זה איננו מספק. הוא מתאר חישוב קצר־טווח, בעוד שהמתרחש סביב הכנס בירושלים משקף תהליך עמוק בהרבה: שינוי בתודעה הלאומית האירופית עצמה.
יותר ויותר תנועות לאומיות באירופה תופסות את עצמן כעמים הנתונים לאיום קיומי. הן מדברות בשפה של חרדה דמוגרפית, של שחיקת זהות, של אובדן רציפות היסטורית. בעיניהן, הלאומיות איננה מותרות אידיאולוגיות אלא תנאי הישרדות. בתוך הקשר זה, ישראל חדלה מלהיתפס כחריג אנומלי. היא נתפסת כתקדים היסטורי: עם שחזר להיסטוריה, הקים מדינה, וממשיך להתקיים למרות לחץ מתמיד. הזיהוי הזה אינו נובע מאהבת יהודים, ואינו מבוסס על סנטימנט היסטורי. הוא נובע מהכרה עצמית. ישראל משמשת מראה. מדינה שממחישה כיצד זהות, ריבונות והגנה עצמית אינן סיסמאות אלא הכרעות קיומיות. לא מודל לחיקוי במובן הערכי־מוסרי, אלא הוכחה לכך שעם שאינו מוכן להגן על עצמו - יימחק.
בנקודה זו מתבהרת גם שותפות הערכים, על אף הפערים והחשדות ההדדיים. מדובר בשותפות חלקית, זהירה, אך ממשית: הכרה בזכותם של עמים לשמר זהות, גבולות, תרבות וזיכרון היסטורי. זוהי שותפות שנולדת מתוך תחושת איום, לא מתוך אידיאליזם. ומתוך כך, היא גם שברירית ומוגבלת.
בהקשר זה יש להבין מחדש גם את שאלת האנטישמיות. לאורך ההיסטוריה האירופית, אחת מטענות היסוד נגד היהודים לא הייתה רק שונותם, אלא החשד כי אינם שייכים באמת למסגרת הלאומית, כי אינם שותפים מלאים לגורל הקולקטיבי. זו הייתה אנטישמיות של אי־שייכות, של ספק בנאמנות, של הטלת ספק בזכות להיות "עם בין עמים".
הקמת מדינת ישראל שיבשה את ההנחה הזו מן היסוד. לראשונה מזה אלפיים שנה, העם היהודי חזר והגדיר את עצמו במונחים של ריבונות, טריטוריה, צבא והיסטוריה רציפה. בכך, ישראל לא רק שינתה את מצבו של העם היהודי, אלא אילצה עמים אחרים להתמודד מחדש עם השאלה מהי לאומיות לגיטימית ומהם גבולות הסולידריות הבינלאומית.
וכאן מתבהר גם שמו של הכנס: הכנס הבינלאומי למאבק באנטישמיות - "דור האמת". זהו דור שבו המסכות נופלות. דור שבו השיח המוסרי המופשט מאבד מכוחו, והמציאות מחייבת תשובות חדות, גם אם אינן נוחות. מי מוכן להכיר בזכותם של עמים - ובכללם העם היהודי - לשמר זהות, רציפות היסטורית וריבונות? ומי נותר בשפה גבוהה שאינה עומדת במבחן המחיר?
אך דווקא משום כך, השאלה נותרת פתוחה ומטרידה: האם הזמנתן של מפלגות בעלות עבר אידיאולוגי כה כבד היא ביטוי מפוכח להבנת המציאות, או חציית קו מוסרי שמחירה יתברר רק בדיעבד? האם מגע ישיר וקשר אישי אכן מסוגלים לעצב אחריות ולהאט הקצנה - או שמא מדובר באשליה ריאליסטית מסוכנת?
ייתכן שזהו ההימור של דור האמת עצמו: לנהל דיאלוג בלי אשליות, לראות את בני השיח כפי שהם, בלי מסכות - אך גם בלי ודאות שהחשיפה תוביל לתיקון ולא להחמרה. השאלה איננה עוד אם ישראל יכולה להרשות לעצמה לדבר עם כולם, אלא האם היא תדע להבחין בזמן בין צורך טקטי לבין טעות היסטורית.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ואחראי על פעילות המכון באירופה