כשוויליאם סיוורד התעניין ברכישת גרינלנד באמצע ה-19, הציבור והקונגרס האמריקני התייחסו לכך בזלזול. בכל זאת, רק שנה קודם לכן השקיע שר החוץ שלהם 7.4 מיליון דולר ברכישת אלסקה מרוסיה, בעסקה שנחשבה "טיפשית" באותה העת.
"בגרינלנד מצויים בכמויות עצומות לווייתנים, ניבי־ים, כלבי ים וכרישים, בקלה, סלמון, פורל סלמון והרינג; שועלים, זאבים, איילי צפון, דובים ומספר עצום של עופות," כתב סיוורד בסיכום מפורט של האי מכוסה הקרח שנשלט אז בידי דנמרק, שפורסם ב-1868. "פחם איכותי נמצא לאורך החוף המערבי במספר נקודות, משתרע הרחק צפונה, כרייה זולה במיוחד ובסמוך לנמלים טובים."
כפי שעשה במקרה של אלסקה, סיוורד קידם את גרינלנד כארץ של משאבי טבע כמעט בלתי נדלים - בראש ובראשונה פחם, אך גם שומן לווייתנים ומינרל בשם קריוליט - משאבים שלדבריו יאפשרו לארצות הברית "לשלוט במסחר העולמי".
רכישת גרינלנד לא יצאה אז לפועל, אך משאביו האדירים של האי הגדול ביותר בעולם ממשיכים לעורר את תאבונה של וושינגטון גם 150 שנה לאחר מכן. עד כדי כך שהנשיא שלה דונלד טראמפ מוכן להסתכן בהתפרקות נאט"ו כדי להשתלט על הטריטוריה האוטונומית שנמצאת תחת ריבונות דנית.
הוא סבור שהדנים "כפויי טובה" על כך שהם לא מסכימים לוותר על גרינלנד לארצות הברית עבור כל מה שעשתה עבורם במהלך מלחמת העולם השנייה.
"כל שאנחנו מבקשים זו חתיכת קרח כדי להגן על העולם", אמר השבוע טראמפ בנאומו בפורום דאבוס בשוויץ, שבו שב על החשיבות של גרינלנד בעיניו ועל "הצורך" של ארצות הברית לשלוט בה. הוא אמנם הבטיח שלא יפעיל כוח כדי לעשות זאת והצליח להרגיע מעט את אירופה והשווקים, אך הסוגייה הזו טרם נפתרה.
העניין של סיוורד בגרינלנד לא היה הפעם האחרונה שבה ארצות הברית ניסתה לשים את ידה עליו. בראשית המאה ה־20 נהגתה תכנית בידי שגריר ארה"ב בדנמרק, שלא נועדה לרכישת גרינלנד בכסף, אלא להשגתה באמצעות עסקת חליפין מורכבת בין שלושה צדדים.
ב־20 בספטמבר 1910 שלח השגריר מוריס איגן מכתב למשרד החוץ האמריקני שבו פירט את רעיון חילופי הקרקעות. באותה עת דנמרק עדיין התאוששה מאובדן חבל שלזוויג-הולשטיין, שטח חשוב בין דנמרק לגרמניה. בשיחות עם מנהיגים דנים, איגן מצא דרך שבאמצעותה תוכל דנמרק, לכאורה, להשיב לעצמה את שלזוויג־הולשטיין - שאיבדה לקונפדרציה גרמנית בשנת 1864.
כך אמורה הייתה העסקה להתבצע: דנמרק תוותר על גרינלנד לטובת ארצות הברית. בתמורה לגרינלנד, ארה"ב תעביר לדנמרק קבוצת איים בפיליפינים. דנמרק תעביר את האיים הפיליפיניים לגרמניה, שביקשה להרחיב את השפעתה במזרח. גרמניה, בתמורה, תחזיר לדנמרק את חבל שלזוויג־הולשטיין.
אך אפילו איגן עצמו כינה את הרעיון "הצעה נועזת", ונראה שגם ממשלת ארצות הברית הסכימה עמו. לא ננקטה כל פעולה לקידום העסקה, אף שייתכן שהיא סללה את הדרך לרכישת איי הבתולה מדנמרק ב־1917.
הפעם הקרובה ביותר שבה ארצות הברית הגישה הצעה רשמית לרכישת גרינלנד מדנמרק הייתה בשנת 1946, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה נחתו בגרינלנד יותר מ־10,000 מטוסי בעלות הברית לצורכי תדלוק בדרכם להפצצות בגרמניה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הכריזה דנמרק על ניטרליות, אך גרמניה פלשה אליה בשנת 1940 וכבשה אותה. מאחר שדנמרק שלטה עדיין בגרינלנד, גברה הדאגה בארצות הברית שגרמניה הנאצית תפלוש גם לאי ותשיג דריסת רגל בצפון אמריקה.
בשנת 1941 חתם שר החוץ האמריקני על "אמנת הגנת גרינלנד" עם שגריר דנמרק בוושינגטון. ההסכם הפך את ארה"ב לאחראית על הגנת גרינלנד בזמן המלחמה והעניק לצבא האמריקני זכות להקים כל מתקן שיידרש לצורך נחיתת מטוסים.
גרינלנד התבררה כנכס אסטרטגי כה חשוב עד שבדרגים הגבוהים ביותר של הממשל האמריקני נשקל ברצינות לרכוש את האי. בשנת 1946 הציע שליח וושינגטון לאירופה, ויליאם טרימבל, לשלם לדנמרק 100 מיליון דולר בזהב בתמורה לגרינלנד כולה.
ההצעה התקבלה בדנמרק בתדהמה ובזעזוע. שר החוץ הדני, גוסטב ראסמוסן, אמר לשגריר ארה"ב בדנמרק: "אף שאנו חבים הרבה לאמריקה, אינני סבור שאנו חבים לה את כל האי גרינלנד".
גם במלחמה הקרה, שהחלה עם תום מלחמת העולם השנייה, לגרינלנד הייתה חשיבות אדירה: היא עמדה בין שתי המעצמות הגרעיניות היריבות, ארצות הברית וברית המועצות.
"אם תפרוץ מלחמה שלישית", הכריז הגנרל הנרי ארנולד, "מרכזה האסטרטגי יהיה הקוטב הצפוני".
במקום לעזוב את גרינלנד בתום מלחמת העולם השנייה, חתמה ארה"ב בשנת 1951 על אמנה חדשה עם דנמרק, שהעניקה לצבא האמריקני חופש פעולה נרחב עוד יותר בשימוש באי כבסיס לפעילות ארקטית.
במסגרת פרויקט סודי בשם הקוד "בלו ג'יי", הקימה ארצות הברית בסיס אווירי עצום בחופה הצפון-מערבי של גרינלנד. בניית בסיס תולה בין השנים 1951 ל־1953 הושוותה בקשייה ובמורכבותה לחפירת תעלת פנמה. בפרויקט השתתפו 12 אלף עובדים והועברו 300 אלף טונות של ציוד.
פרוייקט "תולעת אדמה"
בשיא המלחמה הקרה שהו בבסיס תולה כ־10,000 חיילים אמריקנים. הבסיס העניק לארה"ב יכולת תגובה מהירה לאיומים גרעיניים סובייטיים, שכן מפציצים שהמריאו ממנו יכלו להגיע ליעדים כמו לנינגרד ומוסקבה בתוך שעות ספורות.
ארצות הברית אף ניסתה להקים מתקנים צבאיים מתחת לשכבת הקרח של גרינלנד, החל במוצב המרוחק כ־240 ק"מ מבסיס תולה, בשם קמפ סנצ'ורי, שהיה אמור להיות עיר תת-קרקעית המופעלת בכוח גרעיני.
המחנה נועד לבחון גם היתכנות לפרויקט שאפתני עוד יותר בשם "מיזם תולעת אדמה", שבמסגרתו תכנן הצבא האמריקני להקים רשת מסילות רכבת מתחת לקרח לצורך שינוע טילים גרעיניים המסוגלים לפגוע בברית המועצות. הפרויקט לא הושלם מעולם.
לפי מזכר שנשלח לנשיא דווייט אייזנהאואר משר ההגנה שלו, הפנטגון גילה עניין רב ברכישת גרינלנד עד שנת 1955, אך לא הוגשה הצעה רשמית נוספת.
בשנת 1979 העניקה דנמרק לגרינלנד "שלטון עצמי", שלפיו דנמרק עדיין אחראית על הגנה ויחסי החוץ של האי שבו חיים כ-56 אלף איש, רובם אינואיטים, השואפים ביום מן הימים לעצמאות. ארצות הברית ממשיכה להחזיק נוכחות צבאית באי, ובסיס תולה הועבר בשנת 2020 לחיל החלל האמריקני ושמו שונה לבסיס החלל פוטיפיק.