הדי הפיצוצים האדירים בזה אחר זה באמצע השבוע מעט אחרי חצות לא השאירו מקום לספק. כוחות ההנדסה של צה"ל ברצועת עזה משמידים מבנים וממוטטים מנהרות. המדיניות של מפקד פיקוד הדרום האלוף יניב עשור ברורה: בציר אחד לקדם כמה שיותר הרס תשתיות טרור בתוך השטח הפלסטיני בשליטה מבצעית ישראלית, בין ה"קו הצהוב" לגבול הרשמי ישראלי-עזתי ובציר המקביל להיות ערוך למלחמה עם חמאס כדי לפרק אותו מנשקו. על ציר התכנון מופקד בין היתר תא"ל במיל' שוקי ריבק.
בעוד צה"ל מיישם את מדיניות אלוף פיקוד הדרום מתחילה "תוכנית 21 הנקודות" של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להתעצב ולשקוע ברצועת עזה. גם נדמה כי הלחץ על ירושלים גובר ודברים נעשים בניגוד לרצונה וללא יכולות לשנות את המשוואה המתהווה. הסכנה היא שהרצון של טראמפ לעצב כמה שיותר מהר את רצועת עזה ולהביא לשיקום יהיה על חשבון ההישגים של צה"ל במלחמה והאינטרסים הביטחוניים של ישראל. כל זאת, עוד בטרם הושב החלל החטוף האחרון לוחם היס"מ רן גואילי.
אין ארוחות חינם
אחד הכישלונות הישראלים כולל את אי היכולת להרחיק משולחן קבלת ההחלטות על עזה את קטאר ואת טורקיה שמארחות את בכירי חמאס. קטאר, כמו שזה כבר ברור לכולם, היא גם חברה במועצת השלום האסטרטגית וגם משפיעה ישירות על הממשלה הטכנוקרטית מאחר והיא "הארנק" המרכזי לרעיון השיקום. כל זאת בזמן שהשכנה מדרום, מצרים, לא מתכוונת להשקיע ולו דולר אחד בעזתים.
כך למעשה האידאולוגיה של האחים המוסלמים והרצון של האמיר הקטארי ישתלבו בצורה כזו או אחרת בתוכנית האמריקאית. "אין ארוחות חינם", וישראל תצטרך להיות מספיק ערנית וחדה כדי לבלום ניסיונות מתוחכמים כמו בעבר לפגוע באינטרסים שלה.
בין "חגורת ביטחון" ל"נטל מדיני"
כמו כן, קצינים בפיקוד הדרום לא מחמיצים שום הזדמנות להדגיש את הנכסים האסטרטגיים שצה"ל צבר במחיר כבד מאוד: השליטה בציר פילדלפי, סגירת מעבר רפיח, האחיזה ב-50% מהשטח וחופש הפעולה המבצעי להסרת איומים, הם קו ההגנה האחרון של יישובי הנגב המערבי. אך במציאות של ינואר 2026, מה שבפיקוד הדרום מגדירים כ"חגורת ביטחון", נדמה שנתפס בבית הלבן כלא יותר ממחסום בדרך למימוש "תוכנית 21 הנקודות". תחת הדחף של טראמפ לשיקום מהיר, הנכסים הללו הופכים לנטל פוליטי-מדיני, והשאלה המרחפת היא מתי הלחץ האמריקאי יכניע את העקשנות של ירושלים ויביא לצמצום רצועת הביטחון.
עוד מוקש הוא הפרשנות שניתנת למושג: פירוז. החשש במערכת הביטחון כי בזמן שהציפייה הישראלית מחמאס להניח את כל ארסנל הנשק שלו, להשמיד את כל המנהרות, ולהרחיק אותו מכל פעילות צבאית ברקע כבר יש מנגינה אחרת. יש מי שחושב בארה"ב ובקרב המתווכות שזה סביר להשאיר בידי חמאס אקדחים ורובים ואת שאר ארסנל הנשק (רקטות, טילים, מטעני חבלה, פצמ"רים ועוד), להעביר למחסני נשק לפיקוח בינלאומי.
בסופו של יום, השאלה היא לא כמה מבנים צה"ל ימוטט הלילה ברצועת עזה אלא האם בירושלים מסוגלים להגיד "לא" לנשיא האמריקני. כמו שזה נראה כרגע, עזה של 2026, המרחק בין "חגורת ביטחון" ל"נטל מדיני" עובר דרך החתימה של טראמפ והשיקים של קטאר.