יאיר לפיד החליט להתעלם מבני גנץ. או לפחות, ממש ניסה. לפיד לא הגיב באופן יזום לאף אחד מהסרטונים והראיונות של גנץ, וכשנשאל על חברו לאופוזיציה בישיבות הסיעה או באירועים בהם השתתף, ענה בפשטות: "אני לא עונה על שאלות שקשורות לבני גנץ".
שתי מטרות יש להתעלמות הזו.
הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לפוליטיקאי זה להתעלם ממנו. פוליטיקאי יכול לקבל כעס, אהבה, שנאה, אהדה, קללות או חיבוקים אבל העונש הכי קשה הוא התעלמות, אדישות. פוליטיקאי שלא מעורר שום רגש ציבורי - ייעלם. ליאיר לפיד אין אינטרס להרים את גנץ מהקרשים. אם בני גנץ נמצא עמוק מתחת לקו האדום - מבחינת לפיד עדיף שיישאר שם ויפרוש. התקרבות לקו האדום והתנדנדות מתוחה בבחירות גורליות - מבחינת לפיד - לא תודה, "been there done that", עם מירב מיכאלי וזהבה גלאון - וכולם זוכרים איך זה נגמר.
בנוסף, לפיד בוחר להתעלם כי הוא חושב על הגוש כולו. על פי תפיסת לפיד, הדבר החשוב ביותר לגוש האופוזיציה היא הלכידות. אם המצביע הפוטנציאלי יראה שברי מפלגות שרבות בינן לבין עצמן מול קואליציה מלוכדת - הוא יאבד אמון. לפיד, איזנקוט, ליברמן ובנט חושבים שרק אגרוף ברזל מאוחד מול נתניהו יכול נצח אותו. מריבות באופוזיציה הן נזק לגוש והקטנת הסיכוי לניצחון. הן בהחלט טובות לקואליציה ומעניינות את התקשרת אבל גם בהחלט רעות לאופוזיציה, ולכן הפתרון שלהם לקמפיין של גנץ הוא - התעלמות.
מכירים תתעלם וזה ייעלם? אז לא
אפשר להתעסק ב"ג'וס" והרכילות הפוליטית שסיפק קמפיין, גנץ אבל אי אפשר להתעלם מזה שהוא מניח על השולחן שתי שאלות מהותיות ודרמטיות מאד לגבי הבחירות הקרובות.
האחת - מה יקרה אם אף אחד מהגושים לא ישיג רוב של 61?
אי השגת רוב של 61 הוא תרחיש ריאלי, הגיוני, בכל ישיבת מפלגה, ניתוח פוליטי סקר ובדיקה זה שם. לפיד, ליברמן, איזנקוט וגם נפתלי בנט טומנים את הראש בחול, מסתפקים בדף המסרים הפשוט - "נעבוד קשה ונשיג רוב". יופי. ומה יקרה אם התרחיש הריאלי יתקיים? ומה אם לא ישיגו רוב? מה יעשו אז? ממשלה עם נתניהו? רוטציה? תמיכת מפלגות ערביות? ממשלת מיעוט? בחירות נוספות? כלום. אין תשובות.
הקמפיין של גנץ אולי מעצבן אבל הוא לפחות נותן תשובה ברורה - "ננסה להזיז את נתניהו, ואם לא נצליח נלך איתו וננסה לכפות עליו". האם זה ריאלי? האם זה אפשרי? לא ברור, אבל הוא בכל מקרה מספק תשובה ברורה לשאלה חשובה.
והשנייה - מנסור עבאס. כן או לא?
ומה לגבי מנסור עבאס? גם כאן התשובות של גוש האופוזיציה לא טובות. זה התחיל ב"הם לא יכולים להיות האצבע 61", המשיך בגדי איזנקוט שהיה הראשון להסתבך ב"אם יהיה לנו 58 נקים ממשלה גם בתמיכה". ליברמן אומר שלא, יאיר גולן אומר בוודאי שכן, ולפיד מסתפק בהתחמקות כמו בנאומו באוניברסיטת רייכמן שם אמר "עזבו אותי מהמכניקה הפוליטית". ובכן, לא, אי אפשר לעזוב. המכניקה הפוליטית קריטית. דרמטית.
מנסור עבאס יכול להיות מלא כוונות טובות אבל העמדה שלו נתקלת פעם אחר פעם במציאות ישראלית -ערבית המסובכת אפילו עוד יותר אחרי השבעה באוקטובר. מנהיג מפלגה ישראלית שלא יכול לצאת נגד השמדת חמאס בטענה שיתנקשו בו זו אולי עמדה אישית הגיונית אבל היא קטסטרופה ישראלית. מפלגה שבה מכהן ווליד טאהא, שעד היום בחשבון הפייסבוק שלו קיים פוסט שמאשים את ישראל בירי על בית חולים בעזה שגרם לעשרות הרוגים, למרות שמדובר בטיל שירה ארגון הטרור הרצחני - זו קטסטרופה.
חברת כנסת ברע"מ שטענה שלא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים בשבעה באוקטובר - זו קטסטרופה.
על כן, לאזרחי ישראל מגיע תשובה האם מפלגות ציוניות - ילכו או לא ילכו עם מפלגת רע"מ, והם לא זוכים לתשובה.
אפשר לכעוס על גנץ, לומר שהקמפיין פופוליסטי, ילדותי, מעצבן או מסית. אבל אי אפשר להתעלם מהעבודה שהוא היחיד בקרב האופוזיציה שמציף נקודות בוערות לציבוריות הישראלית בבחירות הקרובות, נקודות שמי שרוצה להיות בממשלה הבאה - לא יכול להתעלם מהן.