איזנקוט בונה נושאת מטוסים של 40 מנדטים. הפוליטיקה עלולה לנקום בו

טראמפ יתקוף, או לא יתקוף? לדעתי, גם ברגע זה, גם טראמפ לא יודע. כמובן שהדעה המקובלת והמוסמכת והרשמית היא שטראמפ יתקוף. ועוד איך יתקוף. תקיפה עוצמתית מאוד. אלא שמדובר בדונלד טראמפ. האיש יכול להתחרט ברגע האחרון, כאילו כלום. זה כבר קרה לו, יותר מפעם אחת. הוא איש עסקים. כדי לפעול, הוא צריך להשתכנע שירוויח. שהמטרה שלו תתגשם. צריך להוכיח לו שאין סיכונים מיותרים, שזה לא יכול להתהפך עליו, שבשום מקרה הוא לא יהיה לוזר בסוף המהלך ואף אחד לא יצחק עליו.

לא יודע אם אפשר להוכיח את זה, כרגע. אף אחד לא יודע מה תוליד תקיפה עוצמתית באיראן. גם חיסולם של האייתוללות יכול להיות חרב פיפיות: להוביל למהפכה ודמוקרטיזציה של איראן, או להיפך: את כהני הדת יירשו קציני משמרות המהפכה, והדיקטטורה רק תחריף.

אצלנו עושים את כל ההכנות. "עם כלביא" הביא את יכולותיה ההגנתיות העילאיות וחסרות התקדים של ישראל לקצה הגבול העליון. על פי פרסומים זרים, יכול להיות שאנחנו בחוסרים מסוימים. מצד שני, לאיראנים חוסרים הרבה יותר משמעותיים. אין שום סיבה לבהלה או לפאניקה. גם אם יקרה כאן משהו, זה לא יהיה דומה לפעם הקודמת.

מה שכן, אם הייתה קמה כבר ועדת חקירה ממלכתית, אחד התחומים בו הייתה צריכה להעמיק זה ההשתלשלות סביב אמצעי ההגנה שלנו עד 7 באוקטובר, ומאז 7 באוקטובר. מה מנע, אם מנע, יציאה להצטיידות בזק מהירה? האם קרבות המינויים בצמרות השונות, בעיקר בין משרד הביטחון לתעשיות הצבאיות, השפיעו? בימים רגילים, האירוע הזה היה מחולל כאן רעידת אדמה. בימינו, גם רעידות האדמה כבר לא מה שהיו פעם.

הנה דוגמה: ח"כ ישראל אייכלר מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לתפקיד סגן שר התקשורת. בימים רגילים, עצם המינוי הזה לכשעצמו היה מחולל כאן סערה עזה. הנ"ל אינו ציוני. להיפך, הוא שונא את הציונות, הוא מתעב את המדינה, הוא גידף אותנו במילים חריפות אפילו יותר מהגידופים שנשמעים מבחוץ. לציבור הליברלי או החילוני הוא קורא "בהמות אדם המתנהגים כחיות דו־רגליות", הוא טוען שהציונים התנכרו ליהודי הגולה, מכנה את הממשלה "המשטר הציוני", רואה במדינת ישראל "מדינת אויב" או "אסון לאומי היסטורי" או "משטר רשע" או "גטו עברי", ומשתמש באופן תדיר בדימויים מעולם השואה כדי לתאר אותנו, את הישראלים.

אבל זה לא הכל. אייכלר, כידוע, הוא חרדי. אין לו טלוויזיה בבית. אין לו אינטרנט. אין לו סמארטפון. מה לו ולתקשורת? די בכל זה כדי להפוך את המינוי שלו, בממשלת 40 הבטלנים, לתועבה.

אלא שהתועבה הזו באה לעולם כדי לאפשר תועבה אחרת, מתועבת אף ממנה: התרגיל פשוט: אייכלר נמנה על פלג חרדי שמתנגד לחוק ההשתמטות. הוא אמור להתפטר מהכנסת מתוך הסדר חרדי פנימי, אבל הוא מסרב. מינויו לתפקיד סגן שר יאפשר לו להתפטר על פי החוק הנורווגי, אבל להישאר סמוך על שולחנו של משלם המיסים. במקומו ייכנס לכנסת ח"כ חרדי אחר, מפלג אחר, שיצביע בעד חוק ההשתמטות. כך יכשיר נתניהו את השרץ. פירמידה של תועבות, זו על גבי זו, שנועדה להנציח את המצב הקיים, לאפשר לחרדים להמשיך להשתמט ולאפשר לממשלה הפוסט ציונית שלנו להמשיך להכביד את הנטל על המשרתים. חיילי הסדיר והמילואים.

השבוע נחשפו בערוץ 12 הקלטות הרבנים שמוכיחות פעם נוספת, מעל לכל צל צילו של ספק סביר, שחוק הגיוס הוא חוק השתמטות על מלא. הם אומרים את זה במפורש. הם רוצים להרוויח זמן וזה לא ינפיק לנו אפילו לוחם חרדי אחד נוסף. דברים ברורים, נכוחים וידועים לכל אחד מאיתנו. מאז שידור ההקלטות אבדו עקבותיו של ח"כ בועז ביסמוט, אותו פיון מגוחך שממשיך להצהיר תחת כל מיקרופון רענן שמדובר ב"חוק היסטורי" שנועד להציל את עם ישראל.

ובכן, להלן נבואה: ביסמוט יצוץ מתישהו. היום, מחר, מחרתיים. הוא יעשה את זה בערוץ ביביסטי כלשהו, כדי להימנע משאלות קשות. והוא יחזור על משנתו המוכתבת. למה? כי הוא יכול. כי הם נושאים את השקר בגאון. כי הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, מה שלא התאפשר למאות רבות של לוחמים שנפלו במלחמה האחרונה ולאלפים רבים של פצועים. הוא לוטש עין לתפקיד דיפלומטי בכיר, אולי ביפן. והמדינה? המדינה תכיל את זה.

גדי איזנקוט הטיל השבוע, באמצעות עמית סגל, פצצה פוליטית. הוא חותר לאיחוד בינו לבין נפתלי בנט ויאיר לפיד. ימין, מרכז, ומרכז־שמאל בכפיפה אחת. איזנקוט רוצה להקים את נושאת המטוסים הישראלית, הסופרמרקט הציוני־ממלכתי־ליברלי שיביס את נתניהו. הוא מתבסס על עבודת מחקר ארוכה, שורה של סקרי עומק ואין סוף שיחות עם המועמדים השונים.

הסקר שהוביל להחלטה העניק לחיבור המשולש החדש 40 מנדטים, לעומת 24 של הליכוד. ליאיר גולן וליברמן העניק הסקר עוד 20 מנדטים (גולן עם 11, ליברמן עם 9). בסך הכל, הסקר העביר מנדט אחד נוסף מגוש נתניהו לגוש הציוני־ליברלי. מה שחשוב כאן, מבחינת איזנקוט, זה יצירתה של פלטפורמה מנצחת, גדולה, שאמורה לסחוף אליה קהלים מכל הכיוונים. חיבורים אחרים שנבדקו, כמו חיבור איזנקוט־בנט, לא הביאו את האפקט המרשים הזה.

הישענות על סקרים לקראת מהלכים פוליטיים יכולה להיות חרב פיפיות. בסוף אתה נשאר עם הסקר, בלי המנדטים. בתי הקברות הפוליטיים מלאים באלה שהיו מצוידים בסקרי עומק. במקרה של איזנקוט, יש לי הרגשה שהדברים מעוגנים קצת יותר. החשש שנוכחותו של לפיד תפריע לסופר־פרטי (מגה מפלגה) הזו להביא קולות מימין קיים, אבל את הקולות מימין יכול להביא ליברמן. כנ"ל, רק להיפך, עם הקולות משמאל. בשביל זה יש את יאיר גולן. כל השאר מוזמנים להצטרף למפלגה שיש בה לא מעט כוחות מנוסים, שניים מהם היו ראשי ממשלה, אחד היה גם שר ביטחון, השני שר אוצר, השלישי רמטכ"ל. נותרה פתוחה רק שאלה פעוטה אחת: מי יהיה במקום הראשון.

הסיפור הזה מדהים, הסיפור הזה טראגי, הסיפור הזה גם מרתיח. זה סיפור על איש ציבור משולח רסן, מחרחר מדנים, שלא עוצר באדום ולא רואה בעיניים. הוא מצויד בפרקליט נבער, שיוצק דלק על גחלי הרעל שמרשו מפזר. אלמוג כהן ועו"ד אפרים דמרי, אלה שניפחו את בלון "המרגל מהדרום" במשך שנתיים, כשהם מנסים על הדרך להפוך את "אחים לנשק" לסניף של המודיעין האיראני ואת האלוף (במיל') יאיר גולן למי שהפעיל מרגל בפיקוד הדרום.

הם לא עבדו לבד. המערך הביביסטי כולו נרתם להצלחת המיזם. ערוץ 14 הוביל, "גלי ישראל" המשיכו, יאיר נתניהו העניק את הריכוך הארטילרי, העיתונאית לשעבר אילה חסון בנתה על הסיפור הזה את הפוליצר הבא שלה. זה התכתב עם האווירה הקונספירטיבית שכל אלה ניסו לאפוף בה את המדינה בעקבות 7 באוקטובר. הרי אם שב"כ שיתף פעולה עם חמאס, אם רונן בר פתח את השער ליחיא סינוואר, אם "בעלה של שקמה ברסלר" הוביל את הנוח'בות פנימה, אם הייתה "בגידה מבפנים", הרי שמנוי וגמור וברור שהקצין המוזר שהסתנן לחמ"ל של פיקוד הדרום ב־7 באוקטובר ושהה שם ימים ארוכים, חייב להיות חלק מכל זה, נכון? וברור שהוא שמאלן שחבר לקפלניסטים שגמרו אומר להשמיד את מדינת היהודים, כדי להזיק לביבי, נכון?

וכך באה לעולם העלילה תחת הכותרת "מי הפעיל את המרגל מהדרום". זוכרים את "למה גדעון סער פרש ב־2014"? אז כזה, רק במתכונת חירום. עוד שניים־שלושה בוגדים מהסוג הזה, ואפשר יהיה לנקות את ביבי מאשמתו (העליונה, ישירה וברורה) לטבח 7 באוקטובר.

למה הם עשו את זה? כי הם יכולים. כי בישראל הנוכחית לא צריך לשלם מחיר על תועבות מהסוג הזה. כי פיזור שקרים, שפעם היה ממיט עליך קלון ובוז, הופך אותך היום לגיבור היום. בתנאי שאלה שקרים שמזיקים לאויבי המחנה, או לסתם שמאלנים.

יותר מפעם אחת ניסיתי להבין מה המכניזם שגורם לאלמוג כהן להפוך את אחיו, לוחמים עזי נפש לא פחות ממנו, לבוגדים. למה הוא לא סופר עד 10 לפני שהוא מטיח האשמות ומפזר רמיזות שההגדרה מכוערות מחמיאה להן. מה, לדעתו, יכול להיות המניע של יאיר גולן, שעזב הכל וירד להילחם בדרום ב־7 באוקטובר, להפעיל מרגל בפיקוד הדרום? מה יכול לגרום למאות ואלפי הלוחמים מ"אחים לנשק" לרצות להחדיר סוכן זר לתוך חמ"ל הפיקוד? האם מישהו מהם עובד עם חמאס? הרי כולם קפצו לתוך האש ב־7 באוקטובר. הרי כולנו נלחמים כאן ביחד. הרי כולנו מאוימים בידי אותם אויבים, נשחטים על ידי אותם צוררים, מצטופפים על סיפונה של אותה ספינה, שמיטלטלת על אותם מים סוערים.

מה הופך אדם מן היישוב ליצרן קונספירציות מחרידות, שלא לומר מחליאות, שכל קשר בינן לבין מציאות כלשהי, הגיון כלשהו, מקרי בהחלט? אין לי תשובה. אני לא יודע מה נורא יותר: אם אלמוג כהן האמין, ולו לרגע, שהוא הולך לצוד מרגלים לטובת חמאס בתוכנו, או שמישהו השתלט על נשמתו המיוסרת וגרם לו להאמין בזה. כהן סובל מפוסט טראומה, בעקבות לחימתו ב־7 באוקטובר. הסיפור הזה ידוע ומוכר לכולם. נותר לי רק לקוות שמה שעולל סביב "פרשת המרגל" יסייע איכשהו להחלמתו. נשאיר פתוחה את השאלה מה לגבי החלמתנו.

הסיפור, כאמור, מדהים. הוא גם סיפור ישראלי קלאסי. הרי אנחנו נדע תמיד איך להיכנס למקומות אסורים, איך לתחמן, איך להסתנן, איך לקמבן. הישראליות בנויה על התכונות הללו, שסייעו לנו לשרוד בשכונה שלנו שנות דור. תמיד תהיה דרך עוקפת, נתיב חשאי, חבר שמכיר חבר שיודע איך נכנסים או יוצאים. אז אסף שמואלביץ, הנאשם בפרשה, הוא כנראה אחד כזה.

לא, לא מדובר במרגל מסוכן. שמואלביץ' מתאים יותר להגדרה של ילד טוב. הוא התנדב לצנחנים, היה לוחם בסיירת צנחנים, עשה קורס קצינים, היה קצין במגלן ושהה גם תקופה ביחידות מסווגות. הוא שירת 5 שנים בקבע. הוא לא התחזה לקצין ב־7 באוקטובר. הוא קצין. קצין קרבי למהדרין שיש לו, כנראה, נפש מסוכסכת או הפרעות כלשהן.

ב־7 באוקטובר הוא ירד במהירות דרומה, לאוגדה שהוא אמור לשרת בה, אוגדה 98. הוא דיבר עם סגן מפקד האוגדה והציע להצטרף מיד למאמץ. "תברר לי מה קורה בפיקוד הדרום", אמר לו הסמאו"ג, כבדרך אגב. זה הספיק. שמואלביץ' טס דרומה, למטה הפיקוד בבאר שבע. ביציאה ממטה האוגדה, הוא לקח טרמפ לפיקוד. הקצין שהסיע אותו לא הכיר אותו ולא שאל שאלות. הוריד אותו בכניסה לפיקוד הדרום, וזהו.

הזרע שנשתל כאן סייע לקונספירטורים להשקות את האקליפטוס הרעיל שטיפחו. כי הקצין שנתן את הטרמפ הוא חבר ב"אחים לנשק". הוא לא מכיר את שמואלביץ. נתון נוסף: שמואלביץ' עצמו לא היה באחים לנשק, לא היה באף הפגנה בקפלן או במקום אחר, הוא בכלל בא עם דעות ימניות מהבית. לא פעיל פוליטית בשום צד או כיוון.

בש"ג של הפיקוד הוא הציג את התעודות שלו ואמר שבא לסייע. נתנו לו להיכנס. ואז הוא פגש את אל"ם אפרים אבני, קצין האג"ם של הפיקוד. צריך לזכור: אלה השעות של הכאוס הגדול בתולדות המדינה. אוגדת עזה קרסה, עוטף עזה המה מחבלים, שניסו לפרוץ את דרכם למרכז ולבאר שבע. אף אחד לא ידע מה קורה. הייתה תבהלה, הייתה בלבלת, זוהי הזדמנות זהב לכל הקומבינטורים והמסתננים לתפוס עמדות מפתח. וזה בדיוק מה שעשה שמואלביץ. אני לא חושב שהוא עשה את זה בזדון, אבל אני לא קובע.

בינו לבין אל"ם אבני הייתה היכרות מוקדמת. כשאבני היה מ"פ עורב צנחנים, שמואלביץ' היה חייל שלו. כשראה את שמואלביץ, אבני שמח. "באתי לעזור", אמר לו שמואלביץ. אבני נתן לו, במקום, כתב הסמכה לקמב"ץ בחמ"ל. בחתימתו ואישורו המפורשים. בתאריך 9 באוקטובר. "סרן שמואלביץ' ימונה לקמב"ץ למשימות ומבצעים מיוחדים", נכתב שם.

עד כמה שזה מצחיק, או מגוחך, שמואלביץ' עבד שם קשה. בשלב מסוים, היה לו רעיון, אותו חלק עם אל"ם אבני: לפתוח בחמ"ל תא מ"מ, של מבצעים מיוחדים, שירכז את המבצעים מהסוג הזה בפיקוד כולו. אבני התלהב ונתן לו כתב מינוי משודרג, שכלל גם סמכות "לגייס ולחייל למילואים קצינים ולוחמים מכל יחידה שהיא וכן להשתמש בכל יכולת נדרשת על מנת לבצע את המשימה". וכך מונה אסף שמואלביץ' למפקד תא המ"מ בפיקוד הדרום, כדת וכדין, בחתימתו של קצין האג"ם הפיקודי אבני.
תאמינו או לא, שמואלביץ' לא זלזל בתפקיד. להיפך. הוא גייס אנשים! אחד מהם טייס, האחרים בוגרי יחידות מסווגות. הוא פנה לעמותת הבוגרים של היחידות המסווגות וחיפש שם מתנדבים. הוא רצה להקים צוות שיתעסק בפתרונות טכנולוגיים ומבצעיים לפעולות שהחלו להתגבש בפיקוד, בימים בהם הושלם "ניקוי" העוטף וצה"ל החל להסדיר מחדש את נשימתו ותפקודו בשטח. "יש לו נשמה של יזם, הוא מקורי ופעיל, הוא באמת חשב שהוא מייצר כאן משהו", אמר לי בשבוע שעבר מישהו שמכיר מקרוב את שמואלביץ.

ב־15 באוקטובר, שבוע אחרי שזה התחיל, זה נגמר. אל"ם אפרים אבני התהפך על שמואלביץ, בעקבות שאלות שנשאל על ידי שני נציגי מחב"מ (מערך ביטחון מידע) שהגיעו לפיקוד. איך מינית אותו? שאלו אותו, "הוא בכלל לא חויל עד עכשיו", אמרו, ואבני הבין פתאום שאין לו תשובה.

בשלב הזה, אבני לא אמר את האמת. הוא סיפר שהוא לא מכיר את שמואלביץ' ולא מינה אותו לשום דבר. במהלך המשפט, הגרסה השתנתה, בעיקר לנוכח העובדה שכתבי המינוי הרשמיים נמצאו והוצגו לבית המשפט. אבני אישר את גרסתו של שמואלביץ. כן, היה כאן מחדל מפואר של פיקוד הדרום, מחדל שנוצר מתוך המהומה, הדם והאש של 7 באוקטובר. מחדל ישראלי אופייני.

זה לא מנקה את שמואלביץ. הוא תיעד כמעט כל מה שעשה וכל מידע שעבר דרכו בשמונת הימים בהם שהה בחמ"ל. הוא כתב במחברת, הוא צילם, הוא אסף וצבר. בשלב הזה הוא נחשף ונעצר, ומכאן מתחיל המסע הקפקאי באמת.

שב"כ הוזעק לנהל את החקירה. שבוע אחרי 7 באוקטובר, המדינה בהלם, השב"כ על הקרשים, כולם בטראומה. שמואלביץ' נראה פתאום כמו הפרס הגדול. שב"כ לא ידע בשלב ההוא את העובדות, לפיהן שמואלביץ' אכן חויל על ידי קצין האג"ם הפיקודי. הם יצאו מנקודת הנחה שמדובר במרגל מסוכן.
הוא נחקר ב"חקירת צורך", משל היה פצצה מתקתקת שעומדת לייצר פיגוע. על פי בני משפחתו, הוא עונה קשות. הוא לא ראה עורך דין במשך עשרה ימים. אבל גם כל האמצעים האלה לא הצליחו לייצר סיפור שלא קיים. אחרי עשרה ימים היה כבר ברור שמדובר, בעיקר, בבחור מסכן. שאין כאן הפעלה של איראן או חמאס. שיש כאן עבריין, אבל לא מרגל. שיש כאן מישהו שאסף חומרים סודיים בלי שהיה מורשה לכך, אבל לא מסר אותם לאף אחד. בסוף החקירה הקשה הוא עבר גם בדיקת פוליגרף, בהצלחה. התיק הוחזר, אחר כבוד, למשטרה. לא זלג שום חומר סודי לאף גורם זר או לא מורשה.
כתב האישום הוגש תוך שבועיים. מהירות שיא. הוא כלל סעיפים שונים: כניסה לבסיס צבאי ללא רשות (מעניין למה עד היום אלמוג כהן לא נאשם בעבירה דומה, אחרי הפריצה ההיא לבסיס שדה תימן), מרמה, ריגול חמור, העברת ידיעה סודית. הסעיף הזה, של העברת ידיעה סודית, נשען על שלושה מקרים בהם העביר שמואלביץ' מידע, אבל לא לידי גורמים זרים או עוינים, אלא לידי קצינים בעלי סיווג ביטחוני ששירתו שם סביבו.

לא לקח זמן רב עד שכל המעורבים הבינו שההר הוליד עכבר. שיש כאן אירוע, אבל שונה לגמרי בהיקפיו ממה שתיארו בחוץ חברי מכונת הרעל הביביסטית, בהנהגתו של אותו אלמוג כהן. הסיפור הועבר לגישור פלילי אצל נשיא המחוזי בדרום, השופט בני שגיא (שנהרג לפני כשבועיים בתאונת אופנוע). שגיא הבין את הקטע. "אתם מבזבזים את זמני", אמר לצדדים והציע להוריד מיד חלק מסעיפי האישום החמורים. אלא שהיוזמה הזו עלתה לפרקליט המדינה עמית איסמן, שדחה אותה. אני מעריך שגם איסמן חושש ממכונת הרעל. למה הוא צריך להגיד שהמרגל הוא עירום? שהשופטים יקבעו את זה. הוא, יש לו מספיק צרות משלו.

זה עלוב, אבל זה מה שיש. בימים כתיקונם, הפרקליטות אמורה לקבל את ההחלטה העניינית. אבל הימים אינה כתיקונם, אלא כקלקולם וצווחתם. אז נשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה במגרש של השופטים. אין מי שיניח סולם ויאפשר לפרקליטות לרדת מהעץ הגבוה. מה שכן, הם הורידו את הסיפא של סעיף הריגול החמור, ומחקו את "במטרה לפגוע בביטחון המדינה". כי לא הייתה מטרה כזאת.

ההתלהמות הקונספירטיבית של אלמוג כהן וחבורתו (יאיר נתניהו, עו"ד דמרי, אילה חסון, ערוצי טלוויזיה ורדיו וכמובן ערב רב של צייצני ביבים) השפיעה גם על הקבינט. כמעט בכל ישיבת קבינט, בימים הכי קשים של המלחמה, ירדו שרים לחייו של ראש שב"כ רונן בר. מה עם המרגל מהדרום, מי הפעיל אותו, מה קורה עם זה, וכו'. לא עזר לבר שהבהיר שאין ריגול, שהסיבה היחידה לאיסור הפרסום הוא טעמי צנעת הפרט, ושזו בכלל לא דרישה של שב"כ, אלא של מחב"מ.

בר הדגיש כי תוך עשרה ימים שב"כ הבהיר שלא מדובר בפרשת ריגול ולא זלג מידע חסוי החוצה. הוא דיבר אל הקיר. ישיבות קבינט שאמורות היו לעסוק במיגור חמאס או ההשפעה הקטארית, עסקו בקשקוש הזה.

כרגע, המצב כזה: יש תמימות דעים ששמואלביץ' לא פעל בשביל בצע כסף או טובת הנאה, וגם אין מניע אידיאולוגי לפעילותו. זה כנראה יותר בתחום הנפשי. העובדה שהשם של יאיר גולן היה כתוב במחברתו, נבדקה ביסודיות. הם לא הכירו ולא היה ביניהם שום קשר מיוחד. היו כתובים שם עוד שמות רבים, אבל רק יאיר גולן עומד בראש מפלגת שמאל. גם העובדה שאת הטרמפ לפיקוד הדרום קיבל מקצין ששייך לאחים לנשק נבדקה ונשלל קשר כלשהו.

שמואלביץ' יכול לצאת מהאירוע הזה על סעיף נפשי. הוא נבדק בזמן אמת ונמצא לא כשיר בתקופה שבה בוצעה העבירה. יחד עם זאת, הוא כן כשיר לעמוד לדין עכשיו. הוא יכול להשתמש בעובדה שלא היה כשיר בזמן העבירה ולצאת, כאמור, על סעיף נפשי. הוא מתעקש להיאבק על שמו ועל חפותו, או לפחות על חומרת אשמתו. הוא נמצא במרכז בריאות נפש של שב"ס ומקבל יחס של מרגל מסוכן. הוא כבר עבר תקיפות, נשברו לו צלעות, היחס אליו נוראי. אבל הוא מתעקש. לתפיסתו, הוא לא מרגל. אני חושב שגם לתפיסתי.

אחרי שירותו הצבאי הארוך, שמואלביץ' למד משפטים וראיית חשבון באוניברסיטה העברית ואף סיים התמחות. הוא החל לעבוד כמתרגל באוניברסיטה (כי היה סטודנט מצטיין) והחל להתעמק בסוגיית הפליטים מאוקראינה. נפשו לא פוענחה, עדיין. שלא בטובתו, הפך לפיון של מכונה אכזרית שמטרתה אחת: להמשיך לקרוע אותנו מבפנים, תוך כדי הסטת האשמה לכל עבר, למעט העבר הנכון.

על הדרך, שמו נחשף הרבה לפני שהשופטת גילה כנפי־שטייניץ הורתה לחשוף אותו. זה קרה בעיקר בזכות כל הקונספירטורים, בראשותו של אלמוג כהן, שהפרו פעם אחר פעם את צווי איסור הפרסום. הוא הפך לסמל הבגידה מבפנים. לדמון הגדול של 7 באוקטובר. תנועת "אם תרצו", שאין משימה מתועבת הקטנה על מידותיה, נהגה להפגין מחוץ לאולם הדיונים במשפטו. הובאו לשם משפחות שכולות, שבכו מחוץ לאולם, משל אסף שמואלביץ' אחראי למות יקיריהן. אין תחתית לחבית הזו.

אז לאחר שהשאלה "מי הפעיל את המרגל מהדרום" זכתה למענה רשמי (אף אחד), אני שואל שאלה אחרת: מי הפעיל את אלמוג כהן וכל שאר אלה שהפכו את אסף שמואלביץ' למרגל החמור בתולדות המדינה ולשורש כל רע. ובהזדמנות הלא חגיגית הזו, צריך להזכיר שראש שב"כ החדש, דוד זיני, עדיין לא פרסם שום הודעה או הבהרה או תחקיר או תצהיר בשם שירות הביטחון הכללי, שיזים אחת ולתמיד את שלל תיאוריות הקונספירציה האפלות שנקשרו בשמו של הארגון ובשמותיהם של לוחמיו, מאז 7 באוקטובר.

שתיקתו המביכה של זיני היא לא פחות ממחרידה. כל החומר חשוף בפניו. הוא יודע את האמת. הוא יודע שרונן בר כשל, הוא יודע שהשירות לא סיפק את הסחורה, הוא יודע שמרחב דרום של השירות לקה בליקוי מאורות בסדר גודל תנ"כי. אבל הוא גם יודע שלא הייתה בגידה, לא היה שיתוף פעולה, לא הייתה עצימת עין, לא הייתה העדפה במשימות והשירות לא שיגר כוחות להציל את אנשיו, אלא להציל חיים.
הוא יודע שמצפים ממנו להבהיר את זה והוא לא עושה את זה. זיני עלה לכותרות בשבוע שעבר בגלל "שמירת נגיעה". זו אמונתו ולא השתתפתי במחול החרבות סביבה. כאן מדובר בשמירה חשובה לא פחות: שמירה על האמת, שמירה על צלם, שמירה על כבוד האדם ועל ערכי המוסר הבסיסיים ביותר. וכאן, הוא כושל כשלון שאין עלוב ממנו.

נשיא המדינה יצחק הרצוג השתתף אתמול בוועידת דאבוס. הוא נשאל על משפט נתניהו ואמר משהו כמו "למשפט הזה יש השפעה שלילית מאוד על המערכת שלנו". אני מקווה ומאמין שהרצוג יודע שבמסגרת אותן פעולות אין שום אפשרות לבטל את המשפט. חנינה? בהחלט. יתכבד הנאשם, יודה באשמה ויקבל את חנינתו. בתנאי שיסכים לשחרר את בת הערובה שחטף, הלא היא מדינת ישראל. ביטול המשפט פירושו פשיטת רגל רבתי של המערכת כולה. זה בלתי הפיך. עדיף לבטל כבר את המדינה או לשנות את שמה לביביסטן. כך או אחרת, מדבריו של הנשיא הרצוג נשמטו בעריכה כמה משפטים ואני מביא אותם כאן (סאטירה): "למשפט הזה יש השפעה מאוד שלילית על המערכת שלנו, כי הנאשם החליט לשרוף את המועדון על יושביו ולצאת למסע שמד נגד המדינה, בגלל שהעזה להגיש נגדו כתב אישום. במסע הזה הוא לא בוחל בכלום והורס בשיטתיות ובהתמדה את כל המוסדות שהקימו כאן האבות המייסדים, תוך שהוא פוגע קשות במערכת האיזונים והבלמים, במשטר הדמוקרטי, בשומרי הסף, באמון שהציבור רוחש למוסדות החשובים ובמסגרת הכוללת שהופכת אותנו לעם אחד ומדינה אחת".

ואם כבר מדברים על המשפט, הרי שהוא המשיך להתגלגל בעצלתיים גם השבוע, והנאשם המשיך להיתפס באין ספור סתירות, ניגודים וגרסאות סותרות, כמו גם לא מעט מהעדים שסיפרו בחקירות המשטרה על השליטה האבסולוטית של משפחת נתניהו באתר "וואלה", אבל כשהגיעו לדוכן העדים החלו לסייג את הדברים, לנסות לייפייף אותם או להתחמק. קוראים לזה שיטת פילבר, אם כי אני מתקשה להאמין שלכל העדים הללו יימצא סידור נוח כסוקרים של הליכוד.

אני כאן כדי להזכיר משהו שהשופטים לא הסכימו לקבל כראיה או מוצג, אבל מבחינתי, כמי שהכיר מקרוב ולעומק את האובססיה של משפחת נתניהו לתקשורת ואת עומק ההשתלטות שלה על "וואלה" כקונטרה ל־Ynet, זוהי ראיית הזהב האמיתית לתיק 4000.

אני מדבר על התכתבות טוויטר (כיום X) עתיקה שעלתה לרשת עוד הרבה לפני התחקיר המכונן של גידי וייץ בעניין "וואלה". זה קרה לאחר שראש הממשלה נתניהו פיטר את מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר בשיחת טלפון, זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה בשנת 2015. מאיפה הדחיפות והחיפזון לפיטורי המנכ"ל? הרי מדובר באיש מקצוע משכמו ומעלה, מינוי של שר התקשורת גלעד ארדן, לא איזה שמאלן שהסתנן למערכת. ובכל זאת, הדבר הראשון שנתניהו עושה, זה מפטר אותו.

שמעון ריקלין היה אז (וגם היום) החבר הכי טוב של ינון מגל. פרט חשוב נוסף: מגל התפטר אז מתפקידו כעורך הראשי של "וואלה". בשבוע שעבר נחשפו התכתבויות בינו לבין המנכ"ל אילן ישועה, מהן עולה כי מגל ראה במה שהתחולל סביב משפחת נתניהו באותה תקופה ניסיון השתלטות כוחני על "וואלה". הוא כותב את זה במפורש, בזמן אמת.

נחזור לריקלין. באותם ימים הוא מצייץ את הציוץ הזה: "הדיל פשוט", כתב, "נתניהו מפטר את מנכ"ל משרד התקשורת, 'וואלה' יהיה 'ישראל היום' באינטרנט. הבעיה שזה יעלה לנו יותר ולכן המהלך לא ראוי".
צייצן בשם עודד קרמר שואל: "איך בדיוק 'וואלה' יהיה 'ישראל היום' של התקשורת? הוא יחולק בחינם בזמן ששאר האתרים יעלו כסף?".
ריקלין: "ברור שאינטרנט שונה. אני מדבר על תעדוף בזק במגוון של דרכים תמורת תמיכה בלתי מסויגת בנתניהו".
קרמר: "הכוח של 'ישראל היום' היה בשבירת המנגנון הכלכלי ושבירת המתחרים. באינטרנט זה הרבה יותר קשה עד בלתי אפשרי. הסכנה היא מתן רישיון טלוויזיוני עם הקלות מופלגות שישבור את ערוץ 2 וערוץ 10. ואגב, כבר היום וואלה מאוד קשוב לצרכי הלשכה".
ריקלין: "לשם זה הולך, ולא רק. כשתראה ב'וואלה' כותרת נגד נתניהו, תביא לפה".

ההתכתבות הזו נמשכה (בשלב מסיים התווספה אליה גם טל שניידר). יש בה הכל. החבר הכי טוב של ינון מגל, זמן קצר לאחר שמגל מתפטר בזעם מעריכת "וואלה" בעקבות ההשתלטות הזוחלת של משפחת נתניהו עליה, מסביר ומנבא איך "וואלה" יהפוך ל"ישראל היום" החדש ואיך התמורה תהיה הטבות רגולטוריות לבזק. אני מניח שאת החומר קיבל ריקלין מחברו הטוב. כל אלה נשמעים היום אחרת לגמרי, אבל מה שקובע זה איך הם נשמעו בזמן אמת.