כאפה לפרצוף (של כבדה)

פעם, כשעוד השליתי את עצמי שיש לי איכויות של כוכבת, הלכתי להשתתף בתכנית טלוויזיה אחת.

נו, טוב, זה היה "מבט נשי" עם בילי מוסקונה לרמן, אבל לפחות זה לא שודר בלוויין. התכנית עסקה בכדורגל ונשים, ולמרות הנושא השחוק, הבאתי אותה בזווית מה זה מרעננת ומפתיעה. קודם כל, חיכיתי בערמומיות ששאר משתתפות הפאנל תגדנה את כל הדברים הצפויים, ואז, רק אז, הרשיתי לעצמי לצאת בקונספט החדשני הבא: "אהה, אני חושבת", לעלעתי, "שכדורגל זה לא ממש שוס גדול. ז'תומרת", עוד מבט עצבני למצלמה, "שזה בסך הכל, אההם, 11 גברים רצים אחרי כדור, כאילו".

הא? מה אתם אומרים על פיסת הגאונות הזאת? עצרו את המצלמות. קראו לרוגל אלפר. פ. בניזרי באולפן. סנסציה.

אתם בוודאי מבינים שמאז לא השתתפתי בתכניות טלוויזיה. גם מערכת היחסים שלי עם החברים שלי לא ממש המריאה מאז. שום דבר אקוטי, זה פשוט שהמנייאקים חסרי הטקט המציאו מדד מיוחד להופעות מביכות בטלוויזיה. מדד שנקרא, איך לא, על שמי. רוני הלפרין בפאנל הבנות של מירב מיכאלי? חמש בסולם פזית בניזרי להופעות טלוויזיוניות. מיכל אמדורסקי בקדם אירוויזיון? תשע בסולם בניזרי, עם בניזרי הצטיינות מיוחד על האיפור.

לכן, מה עלזתי לגלות שבזמן האחרון יש מישהו שמתפדח במקומי. ולא סתם מתפדח, מתפדח בענייני כדורגל, ממש כמו מייסדת הג'אנר בעצמה. אני מדברת, כמובן, על הפרסומת נגד האלימות בליגה. הפרסומת האווילית הזאת עשתה עבורי שני דברים חשובים:

א) היא גאלה אותי מכתר "הופעת הספורט האיומה של כל הזמנים".
ב) היא לימדה אותי שכדורגל אולי משחקים משבת לשבת, אבל פדיחות אפשר להרביץ בכל ימות השבוע.

ראשית תקציר - איציק זוהר, יוסי אבוקסיס, אלון חרזי, שמעון גרשון ועוד משחקני הליגה האמיצים עומדים ושרים לנו שיר מזרחי יפה. לשיר קוראים "לכל אחד יש" ונדמה לי, סתם בתחושת בטן, שמדובר בלהיט בטוח.

דרך שיר האהבה הזה לליגה, אנחנו מבינים שהכדורגלנים אוהבים מאוד את ליגת העל המתוקה שלהם. עד כדי כך אוהבים שהם לא מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על אלימות במגרשים המתוקים שלהם. אלימות זה פויה, חבר'ה. עכשיו שבו יפה בשקט ותנו לגמור עם הקונצרט.

קחו, למשל, את איציק זוהר. בכל פעם שאני רואה אותו עומד ושר בעינים נוצצות "ואת הנשמה המתוקה שלי" (לה לה לה!), אני אשכרה מתרגשת. תראו איך הוא מתחבק עם שחקני מכבי תל אביב, תראו איך הוא מחזיק את היד על הלב בפזמון.

איציק זוהר מודל 2001 הוא כבר לא דוגמנית הוולה הפוטוגנית של פעם. חלפו ימי הפיזוזים באלנבי 58, גם הפן, תודה לאל, תחת ריבונות ישראלית מלאה. במקום זה, קבלו את איציק זוהר החדש: אדם אנין, מלא ערכים, רציני.

לכן, אני נורא שמחה שאין בפרסומת הזאת (בחסות " פלאפון"!) אף אתיופי אחד. לא זיו כבדה מצפרירים חולון, לא צוקול ממכבי נתניה, אפילו לא ברוך דגו ממכבי ת"א. הרי בינינו, חבר'ה, מה אנחנו צריכים את הקופים האלימים האלו בפרסומת המושקעת שלנו? הם רק יטנפו את הצעיפים היפים במוחטות של בננות. הם רק יהרסו את החברותא הנעימה עם צעקות הג'ונגל המפוקפקות.

איציק זוהר בעצמו ניסח את התחושה הזאת כשאמר לכבדה "כושי, רד מהעצים" לפני שבוע במשחק של מכבי נתניה.
איציק שלנו הוא קופירייטר, אל תראו אותו סתם.

כבדה, רגיש שכמותו, דווקא פרץ בבכי. וזה רק מוכיח שהוא לא מבין שום דבר. הליגה המתוקה שלנו לא שייכת לכל קוף שרוצה לעשות אקרובטיקה על הדשא. היא שייכת למיטב בנינו האנינים. אנשים כמו אמיר שלח (הכסחן) ויוסי אבוקסיס (הדחפן), שכדורגל אצלם זה קודש קודשים של עדינות.

יום אחד, כשכבדה ילמד איך לאכול בסכין ומזלג ולהמר כמו איציק זוהר, נצרף גם אותו לפרסומת. לפני זה, שיגיד תודה ששיע פיינגבוים מרשה לו לשמור על העצם באף.

אין מילים לתאר כמה הפרסומת הזאת מביכה אותי. זאת לא רק הצביעות שבשיבוצם של שחקנים אלימים כמו אבוקסיס, זוהר ושלח לפרסומת. זאת הקלות הבלתי נסבלת הזאת של הקיטש. כדורגלנים מזמרים שירים מזרחיים! אוהדים זורחים על הדשא! החברותא! הניצחון! הנשמה! כל אלו אמורים להשכיח מאיתנו את האלימות, הגעזנות והשעמום הבלתי נסלח של העונה האחרונה.

אה, וגם את "המעידה" הקטנה של שחקני הנבחרת הצעירה. הכל נראה כל כך מתוק, כל כך פלאפוני, שאתה שוכח שקיימת בארץ הזאת קבוצה כמו בית"ר ירושלים. נו, הקבוצה החמודה הזאת, עם נעלי הבלט.

אין לי שום יומרות שכדורגל יהיה אחר ממה שהוא. להיפך, האלימות והיצרים הם שלושת רבעי קסמו. אבל כשמראים לי את הגבעטרון של טדי שר בלהט על ערכים וטוטו, זה נראה לי, מה לעשות, מגוחך.

סליחה, אבל ממתי הפכה הליגה הישראלית המיוזעת לליגה נגד השמצה? ולמה לא סיפרו לי כדי שאני אבטל את המנוי לבלומפילד? (זה בסדר, אין לי, לא מבינה מהחיים שלי בספורט.) מצידי, איציק זוהר יכול לשחק אותה אילנה אביטל עד מחר. אבל השיר היחידי שהוא יכול לשיר זה דווקא משהו של בריטני ספירס. "אופס, אי דיד איט אגיין".

אגב, אל תראו את זוהר בנאדם אלים. אחרי התקרית, הוא נגש לחבק את כבדה המתייפח. חיבוק עדין כזה, חברי, מלא נשמה מתוקה. תודה על כל מה שנטוטו, איציק, הכדור הוא עגול. נתראה.