כל האמצעים כשרים: כך שומרי הסף חצו קווים - ומסרבים לשלם מחיר

במשך שנים רבות סובבו בכירי הפרקליטות והמשטרה את אזרחי ישראל והדרג הנבחר בכַחַש, פעלו ללא לאות ועשו כל שלאל ידם, בכלל זה לשקר בכוונת מכוון, על מנת להסתיר את העובדה שהם מבצעים האזנות סתר ומשתילים רוגלות שלא כדין.

מדובר באחד ממבצעי הנדסת התודעה ואחיזת העיניים הגדולים והממושכים שביקשו והצליחו להשפיע על מוחם של האזרחים. די אם נביט על רשימת הבכירים שנטלו חלק במסע הכזב על מנת להבין עד כמה היה חשוב לגורמי אכיפת החוק להצליח במבצע ההונאה שלהם.

כך לשם ההמחשה בדותות מכוונות של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך: "למען הסר ספק, אין פגסוס למשטרת ישראל. המשטרה לא משתמשת בתוכנת הריגול הזו - מדובר בספין"; החרה החזיק אחריו המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי: "אין כל בסיס לטענות בדבר משטרה אשר מרגלת אחרי אזרחיה".

אלא מאי, כפי שאמר החכם באדם "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד־אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר", שקר סופו להתגלות, והשבוע הוציא מבקר המדינה תחת ידיו דוח יסודי ארוך וממצה המקריס כמגדל קלפים את מבצע הנדסת התודעה. בצורה יבשה מגובה במסמכים קבע מבקר המדינה את ההיפך הגמור. לא אירוע נקודתי, לא טעות שולית, אלא "פעילות אסורה חמורה ופוגענית שנמשכה שנים". לא שימוש זניח, אלא "מאות שימושים בכלי ריגול" ללא בחינה, ללא הסמכה וללא אישור משפטי כנדרש בחוק.

הסתבר כי אמירתו של אלשיך (וחבורת המסמאים) הייתה שקרית מראשיתה ועד סופה. האמת העובדתית המצערת העולה מן הדוח, היא כי משטרת ישראל וגופי האכיפה ביצעו האזנות סתר, והפשיטו את אזרחי ישראל עֵרֹום וְעֶרְיָיה, והכל בלי אף הסמכה מפורשת בחוק.

נשאלת השאלה האם תהא השפעה לדוח. האם מי משומרי הסף המדומיינים באותם גופים שהאזינו וריגלו אחר אזרחים, כפי שנקבע בדוח, ישלם את המחיר? אל תעצרו את נשימתכם. לנוכח האכיפה הבררנית שמובילה היועמ"שית גלי בהרב מיארה ממועד כהונתה של הממשלה הנוכחית, ספק רב אם זה יקרה.

לגופי אכיפה במדינה מודרנית יש כוח אדיר ממדים, המסוגל לחדור אל המרחב האינטימי ביותר של האדם, לחשוף את סודותיו הכמוסים, מחשבותיו האסורות וקשריו החברתיים, גם כאלה שביקש להסתיר. או בשפתו המושחזת והבלתי מתפשרת של כבוד השופט יצחק עמית: "הכלים המצויים כיום בידי רשויות האכיפה מאפשרים חדירה עמוקה, מקיפה ומפורטת לחייו של אדם - עד כדי חשיפת 'סיפור חייו' בפרטי פרטים".

ומשום כך - עקב עוצמת הכלים - נקבעה במשטרים דמוקרטיים משוואת יסוד שאין בלתה: שימוש באותם כלים דרקוניים שיובילו בהכרח לפגיעה בפרטיותו של האזרח מותר אך ורק מכוח הסכמה מפורשת בחוק, ובכפוף לפיקוח קפדני. חריגה מהדין אינה "תקלה טכנית", אלא פגיעה בליבת המשטר הדמוקרטי, כזו שמחייבת מחיר ממשי.

זו איננה עמדה פוליטית. זו הלכה משפטית מושרשת, העוברת כחוט השני בהיסטוריה הפסיקתית של מדינת ישראל. בית המשפט העליון שב והזהיר מפני השימוש השרירותי בכוח. כבוד הנשיא אהרן ברק ניסח זאת בלשון שאין חדה הימנה: "חדירה למרחב האינטימי של הפרט מחייבת הסמכה מפורשת בחוק ועמידה קפדנית בתנאיה", ובהקשר רחב יותר קבע: "מדינת ישראל היא מדינת חוק. לא כל האמצעים כשרים".

עד כאן - הכללים. ברורים, מבוססים, עתירי אזהרות. חוק והלכות שתקעו יתד בפסיקת בית המשפט העליון. עתה נותרה שאלה אחת בלבד: האם כללים אלה מתקיימים גם במדינת ישראל - לא על הנייר, אלא במעשה? האם היועמ"שית האחראית על האכיפה הפרשנית המוסמכת של החוק, כפי שקבע בג"ץ, מכירה או מבינה את ההלכה ואת החומרה שראו שופטי בית המשפט העליון מקדמת דנא בפגיעה ולו הקלושה ביותר בזכויות האזרח על ידי רשויות אכיפת החוק, בלא הוראה והסמכה מפורשת בחוק?

לאחרונה בא לפנינו מקרה בוחן נוכח עדותה של השוטרת לשעבר מיכל עילם, שבתקופה הרלוונטית עסקה אך ורק בהכנת צווי האזנות הסתר בתיקי האלפים.

טרם שנצלול פנימה אל העדות, נציין כי פרקליט המדינה עו"ד עמית איסמן דיווח כי לאחר בדיקה שבוצעה בפרקליטות: "לגבי תיקי החקירה של פרשות 1000 ו־2000, התברר כי לא הוצאו צווים להאזנת סתר לתקשורת בין מחשבים ולא נעשה שימוש במערכות טכנולוגיות מסוג 'רוגלה' ביחס למעורבים בתיקים". דא עקא, מסתבר שבדיקתו של הפרקליט הנכבד לא הייתה יסודית כלל ועיקר, שעה שהשוטרת שהייתה אחראית על תחום האזנות הסתר בתיקי האלפים, ותחום זה בלבד, העידה בשבועה מעט אחרת.

עילם העידה כי בוצעו עשרות האזנות סתר לעשרות בני אדם, ביניהם דמויות פוליטיות מסביבת ראש הממשלה. העדה אישרה כי ההאזנות לא הועברו לידי ההגנה ולא נחשפו בפני בית המשפט. חשוב לציין שהעדה העידה - ואין סיבה לחלוק על כך - כי לא עשתה דבר על דעת עצמה, ובעבור כל בקשה להאזנת סתר קיבלה את אישור המפקדים שלה ובכירי הפרקליטות מראש.

עדותה של הגב' עילם אמורה הייתה להרעיד את אמות הסיפים. לטלטל כל אזרח שומר חוק במדינת ישראל. שומרי הסף עשו שימוש לרעה בכוח השררה המוענק להם. לא מדובר בשמועה. לא ברכילות. לא בפרשנות פוליטית. אלא בשוטרת, בשר מבשרה של החקירה, שכל עיסוקה היה הכנת הבקשות להאזנות סתר בתיקי האלפים. עדות פומבית, גלויה, תחת שבועה. ממנה עלה שבמהלך החקירה וגיבוש כתב האישום בתיקי האלפים הופר החוק ברגל גסה. זכויותיהם של הנאשמים בהליך הפלילי נותצו ורוסקו, ושימוש בכלים דרקוניים על מנת להרשיעם הפך לחזון נפרץ וללחם חוקם של השוטרים והפרקליטים הבכירים שטיפלו וליוו את החקירה.

כאן מגיע הרגע שבו כל קורא אמור לעצור ולשאול: מה קרה בעקבות העדות הזו? התשובה מטרידה בפשטותה: לא קרה דבר. אין פוצה פה ומצפצף. לא ניתן עוד להסתתר מאחורי ניסוחים זהירים. הדממה הזו אינה מקרית, היא זועקת. משום שאיננה תוצאה של חוסר זמן, עומס או בלבול, אלא נולדת מפוזיציה. לא פוליטית במובן הצר, אלא פוזיציה מוסדית רעיונית: מי שנמצא בצד הנכון, חסין. מי שמוגדר מראש כיעד, חשוף עד העצם.

מדובר בהפרה בוטה של חוק האזנת סתר, בפגיעה אנושה בזכות לפרטיות, ובהסתרת חומרי חקירה מההגנה (ומבית המשפט). שלושה אדנים שעליהם עומד ההליך הפלילי ההוגן. כאן מתעוררת השאלה הקשה באמת, לא משפטית - אלא מוסרית־משטרית: האם הגענו כחברה למצב כה מסוכן, בו המחלוקת הפוליטית האוכלת כל חלקה טובה הובילה אותנו לעצום עינינו מראות או להסיט מבט מהפרות בוטות וחמורות של זכויות אדם ואזרח, שבעבר כולנו הסכמנו עליהן ונאבקנו בעבורן? האם העובדה שמדובר בחקירה שנועדה לפגוע בראש ממשלה מסוים, הופכת עבירות חמורות לנסבלות? האם מי שפועל לשיטתו "בצד הנכון של ההיסטוריה" זוכה לחסינות לא כתובה מפני הדין?.

תורתנו הקדושה כבר הזהירה מפני העיוות הזה באיסור "לא תכיר פנים", משום שהכרת פנים משחיתה את הדין עצמו. ופנים מוכרות, כך מתברר, אינן רק של הנחקר, אלא גם של החוקר. כשאותה מערכת שמזהירה מפני "כלים דרקוניים" משתמשת בהם, אך מסרבת לבדוק את עצמה, אין מדובר בכשל נקודתי. זהו עיוות שיטתי. פוזיציה שהפכה לנורמה.

הנביא ישעיהו תיאר זאת בפשטות מצמררת: "וַיְהִי הַמִּשְׁפָּט לְסִיגִים". לא היעדר משפט, אלא משפט מסולף. כזה שמתקיים רק כלפי מי שנמצא בצד הלא נכון של המתרס. וכאשר עדות מטלטלת על האזנות סתר בלתי חוקיות לראש ממשלה מסתיימת בלא כלום, אין זו תקלה. זה דפוס. דפוס של מערכת שמסרבת לשלם מחיר כשהיא חוצה את הקו. וזו כבר אינה שאלה של ימין או שמאל. זו שאלה של שלטון חוק. או בלשון פשוטה יותר: חוק שלא נאכף על אוכפיו - חדל להיות חוק. וזו, בסופו של יום, אכיפה בררנית.

כאשר יש עדות פומבית על האזנות סתר בלתי חוקיות, על הסתרת חומרי חקירה, ועל פגיעה בזכויות יסוד, והתגובה היא דממה מוחלטת, זהו אינו מחדל. זהו מסר. מסר שלפיו החוק תקף כלפי הנחקרים, אך גמיש כלפי החוקרים. מסר שלפיו הכלים הדרקוניים שמותר להפעיל רק במקרי קצה, הופכים שגרת עבודה, כל עוד היעד "ראוי". מסר שלפיו האזהרות החגיגיות של בג"ץ על שלטון החוק נעצרות על סף דלת משרדם של גורמי האכיפה.

כאשר חוק אינו נאכף על אוכפיו, וכאשר עבירות חמורות נבלעות בשתיקה משום פוזיציה, אין זו עוד אכיפה בררנית במובנה הצר, זו ברירת חוק. ובמקום שבו בוררים את החוק, לא לפי חומרת המעשה אלא לפי זהות המבצע, שם הדמוקרטיה אינה נשברת ברעש, אלא נשחקת בדממה.


הכותב הוא פרשן משפטי.