"מה, אנחנו כמו ישראל עכשיו?": המשלחת שמסייעת לילדי הקהילה היהודית בסידני

זה לא היה רגע דרמטי. לא צעקה. לא בכי. רק ילד אחד, בדרך לבית הספר, שעוצר לשנייה ומסובב את הראש לאחור. ואז עוד אחד. "זה הדבר הראשון שתפס אותנו", מספרת פסיכולוגית קלינית מומחית ומנהלת מרפאת חרדה וטראומה בביה"ח ספרא לילדים. "כאילו משהו עומד לקרות".

זו לא תגובה של פאניקה. זו תגובה של עולם שהפסיק להרגיש מובן מאליו. המשלחת של שיבא הגיעה השבוע לאוסטרליה, חודש אחרי הטבח הקשה בחוף בונדי בסידני במהלך חג החנוכה, בו נרצחו באכזריות 15 מאנשי הקהילה היהודית ועוד 42 נפצעו.

המשלחת מורכבת מארבע פיסכולוגיות: ד"ר נעמה דה לה פונטיין, פסיכולוגית קלינית מומחית ומנהלת מרפאת חרדה וטראומה בביה"ח ספרא לילדים, ד"ר ז'אנה פורת, פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה, מנהלת המרפאה הפסיכולוגית המקוונת, שיבא ביונד, שני אור-נוי, פסיכולוגית קלינית (בהסמכה להדרכה) ושיקומית מומחית, אחראית תחום סיביטי במחלקת טיפול יום פסיכיאטרי, וסגנית המנהלת של מרפאת הפסיכולוגים בשיבא ביונד, ד"ר תמר זילברג, פסיכולוגית שיקומית מומחית ומדריכה, מנהלת היחידה לפיתוח והערכת תכניות התערבות בילדים, מחלקת שיקום ילדים בבי"ח ספרא.

המשלחת לא פגשה ילדים בוכים כל היום בבית הספר כתר התורה של הקהילה היהודית. היא פגשה ילדים דרוכים. כאלה שמקשיבים יותר מדי, שמרימים את הראש בבת אחת. שסורקים את הסביבה. ילדים שבפעם הראשונה בחייהם הבינו שמשהו רע יכול לקרות גם כאן. "פתאום כל מיני דברים מקפיצים אותם", מוסיפה ד"ר דה לה פונטיין.

"רעש לא צפוי, מישהו שמתקרב מאחור, שינוי קטן בסביבה. זו דריכות שלא הייתה שם קודם". שגרת חירום לא קיימת כאן. "זו יבשת מרוחקת", אומרת ד"ר תמר זילברג. "חיים מאוד מסודרים, קהילה שמרגישה מוגנת. ילדים שלא היה להם שום רפרנס לאירוע כזה. ואז, ברגע אחד, התחושה הזו התפרקה".

אחד הדברים שחוזרים כמעט בכל שיחה עם ילדים והורים הוא הנוכחות המשטרתית. "הילדים שמים לב פתאום שיש הרבה יותר משטרה ברחובות", מספרת שני אור-נוי. "הם לא יודעים איך לפרש את זה".
התגובה מתפצלת לשני כיוונים סותרים. "מצד אחד, 'אוקיי, זה טוב, יש מי שמגן'. מצד שני, 'אם יש כל כך הרבה משטרה, כנראה שמשהו מאוד לא בטוח כאן".

"הם עסוקים בזה", היא אומרת. "מאוד". זו לא חרדה מופשטת. זו חרדה שנכנסת ליומיום: הדרך לבית הספר, החזרה הביתה, ההפסקה בחצר. "זה לא ילד אחד שחווה את זה", מדגישה ד"ר ז'אנה פורת. "זו קהילה שלמה. בית ספר שלם שספג מכה".

בשיחות עם הנהלת בית הספר וההורים, חוזר שוב ושוב אותו רעיון, גם אם במילים שונות. "הציפייה כאן הייתה לתת לילדים חיים בטוחים מאוד, אפילו מושלמים", אומרת ד"ר דה לה פונטיין."האירוע הזה ריסק תפיסת עולם". לא רק פחד, אלא שינוי עמוק באופן שבו מבינים את המציאות. "יש תחושה שאי אפשר יותר להבטיח ביטחון מוחלט", היא מסבירה. "זה שבר את האמון במערכות, בסביבה, לפעמים גם בעצמם כהורים".

כששואלים את זה בצורה הכי ישירה - האם אפשר להגיד שגן העדן הקטן שלהם נשבר, ד"ר תמר זילברג לא מנסה לרכך: "כן. זה בהחלט משפטים ששמענו. שיש פה שבר מאוד משמעותי. ברור שמעולם לא היה עולם מושלם, אבל כן הייתה תחושה של מוגנות בסיסית - והיא נסדקה".

אולי הרגע שבו הכול מתכנס הוא המשפט שיוצא לילדים מהפה. "הם שואלים: 'מה, אנחנו כמו ישראל עכשיו?'", מספרת שני אור-נוי. "זו לא אמירה פוליטית כמובן, אלא זו שאלה של ילד שמנסה להבין אם העולם שלו השתנה לצמיתות".

"הם ידעו שדברים כאלה קורים במקום רחוק", מסבירה ד"ר תמר זילברג. "פתאום זה כאן, וזה מערער את תחושת הביטחון עד היסוד".

בישראל, אומרת ד"ר ז'אנה פורת, לילדים יש לפחות מסגרת התייחסות. "יש אזעקות, יש תקופות, יש הבנה שכשאין אזעקות בטוח יותר וכשיש - פחות. אנחנו אפילו מנרמלים את הלא נורמלי. כאן אין נרמול. זה כמו מכת ברק", אומרת ד"ר פורת. "משהו שמגיע בלי שום הכנה".

אחת הזירות הרגישות ביותר שהמשלחת נתקלה בה היא השפה. "הורים שואלים אותנו: איך לדבר עם הילדים על האירוע?", מספרת ד"ר דה לה פונטיין. "איך לקרוא לזה. אם להשתמש במילה 'מתקפה'. אם להגיד 'טרור'. אם לחשוף ילדים צעירים למילים כאלה".

ובמקביל, פחד נוסף: "איך לא להעביר טראומה מילד לילד", מוסיפה ד"ר פורת. "זו קהילה מאוד קרובה. כולם מכירים את כולם. כולם יודעים מי נפגע, מי איבד, מי היה שם".

הפחד "להגיד משהו לא נכון", משתק לפעמים. "מרוב רצון להגן, אנשים לפעמים נסוגים", אומרת ד"ר פורת. "העבודה שלנו היא גם לעזור להם לא להיעלם. לא להשאיר אנשים לבד בשם הזהירות".

"טראומה ואבל, בו זמנית. יש פה שני צירים שמתקיימים יחד", מסכמת שני אור-נוי. "מצד אחד - טראומה: דריכות, קפיצות מרעש, הסתכלות לאחור, מצד שני, אבל. אנשים מכירים את מי שנרצחו. יש ילדים שאיבדו אב. והילדים האחרים שואלים: איך להיות איתם? איך לדבר? איך לא לפגוע?".

המבוגרים עצמם, היא מדגישה, לא עומדים מהצד. "הם מחזיקים את הקהילה, לוקחים אחריות, מתפקדים ובתוך זה מתמודדים עם הפחד והכאב שלהם".

אחת ההבהרות שחוזרות שוב ושוב היא מה שהמשלחת לא באה לעשות. "לא באנו לטפל בילדים אחד אחד", מדגישה ד"ר ז'אנה פורת. "זו לא מסגרת טיפולית. המטרה שונה לגמרי". "באנו לבנות תשתית", אומרת ד"ר דה לה פונטיין. "לעבוד עם הנהלות, צוותים חינוכיים, יועצים, הורים. לבנות מערכת חינוך מותאמת טראומה".

ד"ר תמר זילברג מחדדת: "זה לא רק לזהות מצבים קשים, אלא גם למנוע רה-טראומטיזציה. לבנות שגרה חדשה ה- "new normal"- שלא תפגע בילדים מחדש".

אחת הסוגיות המורכבות ביותר שעלו היא נושא תרגולי החירום. "יש כאן תרגולי חובה כמו נוהל שריפה ונוהל סגר במקרה של ירי או חדירה לבית ספר", מספרת שני אור-נוי. אחרי אירוע כזה, תרגול עלול להפוך לשחזור. "אנחנו חושבות איתם איך לתווך את זה", היא אומרת. "איך להכין, איך להסביר, איך לעשות את זה בלי להציף מחדש".

"אנחנו לא נהיה פה לאורך זמן", אומרת ד"ר פורת. "זה גם לא נכון שנהיה". אבל בתוך הזמן הקצר הזה, המטרה ברורה. "להשאיר כלים, שפה, ביטחון מקצועי", מסכמת ד"ר זילברג. "אנחנו לא רוצות להעביר את המקל וללכת - אלא להקים פה מערך שלא היה. לצד המקצועיות, יש גם משהו בסיסי יותר".

"עצם הנוכחות, הסולידריות, זה שאנחנו פה זה מחזק אותם מאוד", אומרת ד"ר דה לה פונטיין. "הם מאוד צמאים לזה".

ובסוף, אולי זה לב הסיפור כולו: לא להחזיר את גן העדן התמים, לא להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים, אלא לעזור לילדים להפסיק להסתכל כל הזמן לאחור ולהתחיל, בזהירות, ללכת שוב קדימה.