השתיקה של העולם המערבי על מעשיה של הרפובליקה האסלאמית נגד אזרחי איראן מחרישת אוזניים אל מול ההזדעקות חסרת הפרופורציות שהציפה את העולם נוכח פעולותיה של ישראל במלחמה בעזה.
כשישראל נלחמה בעזה, העולם געש: הפגנות, כותרות זועקות, האשמות בג'נוסייד, קמפיינים ויראליים, "כל העיניים על רפיח".
אבל כשהמשטר באיראן יורה במפגינים ברחובות, כשכורדים נטבחים בסוריה ואזרחים נרצחים בסודן - השיח הבינלאומי במערב שוקע לשקט כמעט מוחלט. הפער הזה לא מקרי וגם לא מפתיע. זו תהיה הנחה לומר שהוא נובע רק מצביעות או ואינטרסים, וגם הסיבה הפשוטה של שנאת מרדכי לא מספיקה כאן. הוא משקף כשל עמוק יותר: חוסר היכולת של העולם המערבי להבין מוסר שאינו פועל בקצוות.
התרבות המערבית רגילה לחשוב בדיכוטומיות ברורות - טוב מוחלט מול רע מוחלט, מדכא מול מדוכא, חזק מול חלש. בתוך מערכת כזו יש מקום לאימפריות רצחניות שמפעילות כוח ברוטלי ללא התנצלות, ויש מקום גם לאידיאלים של חירות מוחלטת וניקיון כפיים מוסרי. אבל אין בה מקום לאומה שנאלצת להפעיל כוח - שנובע מתוך ערכים של מוסר ושלום.
כדי להבין זאת, כדאי להרחיב את המבט מעבר לפוליטיקה ולהביט על עומק תרבותי־דתי.
במובנים רבים, האסלאם והנצרות מייצגים שני קטבים. האחד מדגיש דין, משמעת וכניעה מוחלטת לסדר עליון; השני מדגיש חירות רוחנית, מחילה והתנתקות מן העולם החומרי. היהדות, לעומתן, מציעה דרך אחרת: לא קצה, אלא איזון.
אל מול תרבות של כיבוש היצרים והתנזרות מן החומר מזה ותרבות של אחדות כמעט מוחלטת עם היצר והחומר מזה - היהדות תמיד ביקשה לשהות באמצע. מתן מקום ליצרים תוך עידון שלהם והכרה בהם, היבדלות מרוחניות מוחלטת אך גם מגשמיות מוחלטת. לא תרבות של "או-או" אלא של "גם וגם".
העולם מתקשה להכיל תרבות כזו. קל יותר להבין אכזריות גלויה, ולשתוק מולה שתיקה מצמיתה, מאשר להבין מאבק של עם חפץ חיים, שנאלץ להילחם על קיומו תוך מאמץ מתמיד להישאר אנושי, חומל וצודק. מוסר מורכב מבלבל. הוא דורש מחשבה, ולא רק זעם.
ישראל אינה אימפריה אדישה לחיי אדם, אך גם אינה ישות נאיבית שמסרבת להגן על עצמה. במאבק שבין הציביליזציות - מזרח ומערב, ישראל מציעה דרך שלישית של איזון. לא כאן ולא כאן. היא מתקיימת על התפר הגאוגרפי והתרבותי שבין מזרח למערב, בין מסורת לקדמה, בין כוח לריסון. דווקא משום כך היא מעוררת אי־נוחות. היא שוברת את הסיפור הפשוט שהעולם אוהב לספר לעצמו.
זה אולי היה תפקידו ההיסטורי והחשוב של עם ישראל מאז ימיו של אברהם אבינו - להכניס מורכבות לעולם שחי בקצוות, ולהזכיר שמוסר אמיתי אינו נמדד בצעקה - אלא ביכולת לאזן בין דין לחסד, בין כוח לאחריות.
הכותב הוא חוקר יהדות מרוקו ויזם תרבות, ממובילי מיזם "מדברים מזרח תיכון" בתמה