עבור כל מי שחי בישראל, משבר האקלים הוא לא מותרות - פרישה מהסכמי האקלים העולמיים, תפגע בעיקר בנו - בחקלאות, בתשתיות, בערים, באזרחים ובכלכלה.
כמות האיומים והסכנות שמדינת ישראל ניצבת בפניהם בשנים האחרונות, היא מרובה במיוחד וקשה לתפיסה - מלחמות, חטופים, טילים, קורונה, קרעים חברתיים ופוליטיים ועוד ועוד. על רקע כל אלה, קל להבין למה אזהרות מפני משבר האקלים נשמעות לעיתים כמו דאגה לעתיד רחוק, אולי אפילו למותרות, של מדינות רגועות ושל אזרחים פריבילגים.
אבל לכל מי שחי בישראל, כדאי לדעת - משבר האקלים, הוא לא עניין לפריבילגים - והוא בטח לא בעיה של מישהו אחר. ישראל מתחממת בקצב מהיר יותר מהממוצע העולמי. מספר ימי השרב הקיצוניים עולה, גלי חום נעשים ארוכים ומסוכנים יותר, וכמות המשקעים כבר מראה סימני ירידה ברורים. המזרח התיכון כולו, מוגדר כאחד האזורים הפגיעים ביותר לשינוי אקלים - אזור שבו כל עלייה קטנה בטמפרטורה, מתורגמת מיד ללחץ על מים, מזון, בריאות ויציבות חברתית.
המשמעות של כל אלה היא לא תיאורטית. החקלאות הישראלית כבר נאלצת להתמודד עם מחסור במים, לילות חמים, וחמסינים בלתי נגמרים. תשתיות שלא תוכננו לחום קיצוני כבר מראות סימנים של קריסה - כבישים מתעוותים בגלי חום, מסילות ברזל רגישות לשיבושים, ורשת החשמל נדרשת לעמוד בעומסים הולכים וגדלים. ערים שאינן נערכות הופכות למלכודות חום מסוכנות, בעיקר עבור קשישים, ילדים ועובדים בחוץ, ובחורפים - הן מוצפות באירועי גשם חריגים, שהופכים לשגרה.
גם הצבא, מערכת הבריאות, התחבורה ומקומות העבודה - כולם יצטרכו להשתנות. פשוט כי אי אפשר להמשיך לנהל מדינה במאה ה־21, עם תשתיות ותכנון שמתאימים לאקלים של לפני מאתיים שנה. התגובה למשבר האקלים, חייבת לכלול שני תהליכים - מעל הכול - מעבר לאנרגיה שלא פולטת גזי חממה. בישראל, הפליטה של גזי חממה לנפש היא מהגבוהות בעולם, כפול מהממוצע העולמי. בישראל השמשית, אנרגיית שמש ובפרט אנרגיה סולארית על גגות - היא הפתרון המובהק; והתהליך השני - היערכות של כלל המערכות, לאקלים המשתנה.
ובאמת, בעשור האחרון - ובמיוחד מאז החתימה על הסכם פריז ב־2015 - ממשלות ישראל הכירו במשבר והתחייבו לפעול. זה נעשה לאט מדי, ובהיקפים ממש לא מספיקים, אנחנו עדיין בשלבים מאוד ראשוניים, לעומת מדינות רבות בעולם. אבל בכל זאת - קודמו תוכניות עירוניות להצללה ולקירור, הושקעו משאבים בשמירת טבע ובשיקום נחלים ושטחים פתוחים, התחילו מהלכים להתייעלות אנרגטית, לאנרגיות מתחדשות. אלו צעדים קטנים ביחס לגודל האתגר - אבל הם בכיוון הנכון.
נסיגה כעת מהמחויבות הבינלאומית, או פרישה בפועל ממסגרות האקלים, לא תהיה רק הצהרה סמלית, היא תקשה מאוד על גיוס משאבים להתמודדות עם המשבר, תפגע בשיתופי פעולה מדעיים וכלכליים, ותאותת לעולם - וגם לנו עצמנו - שישראל בוחרת לעצום עיניים.
בלי היערכות רצינית להתחממות שכבר מתרחשת, אנחנו צפויים לכישלונות בדיוק במקומות הכי רגישים - תשתיות שיקרסו, תחבורה שלא תתפקד בגלי חום, בתים שיהפכו ליקרים ובלתי נסבלים למגורים, בגלל בזבוז אנרגיה, ופערים חברתיים שיחמירו, כאשר מי שאין לו מזגן, או דירה מבודדת, ישלם את המחיר הבריאותי והכלכלי.
אנחנו לא צריכים מדיניות אקלים בשביל "להרשים את העולם". אנחנו צריכים אותה בשביל עצמנו - בשביל הביטחון, הכלכלה, הבריאות ואיכות החיים של כלל אזרחי ישראל. משבר האקלים הוא ממש לא האיום היחיד שמולו אנחנו עומדים - אבל הוא אחד הבודדים שכבר עכשיו אפשר וצריך להיערך אליו. מדינה שלא עושה את זה, לא מגינה על אזרחיה.
הכותבת היא מנהלת מדיניות האקלים בחברה להגנת הטבע