היום שובתת סח'נין. זהו היום השלישי לשביתה ביוזמת בעלי עסקים ותושבי המקום, הזועקים נגד דמי החסות ונגד הירי והפשיעה שאינם פוסקים, ונגד כיבוש העיר בידי פושעים חסרי רחמים וגבולות אל מול כישלון משטרתי מוחלט. אין זו שביתה כאקט פוליטי שגרתי, אלא קריאת מצוקה אזרחית.
בשעה שלוש אחר הצהריים תצא בעיר צעדה רחבה, בהשתתפות אזרחים ומוסדות ציבור, תנועות, מפלגות, איגודים מקצועיים ותושבים רבים מיישובים אחרים ברחבי הארץ. זוהי תגובה קולקטיבית למציאות של אלימות משתוללת, אובדן ביטחון אישי והפקרה מתמשכת של חיי אדם.
המחאה הזו אינה תובעת יחס מועדף. היא דורשת דבר בסיסי בהרבה: שהמדינה תמלא את חובתה כלפי אזרחיה. הזכות לחיים ולביטחון אינה פריבילגיה, אלא תנאי יסוד לקיומה של חברה מתוקנת. ביטחון אישי וקולקטיבי אינו חסד של השלטון, אלא אחריותו.
במקום התמודדות רצינית עם משבר האלימות בחברה הערבית, הממשלה בוחרת פעם אחר פעם להסיט את הדיון. שרים בכירים ממהרים לייחס את האלימות ל"תרבות הערבית" - טענה שגויה ומסוכנת. זהו שיח המסיר אחריות מהמדינה ומטיל אשמה קולקטיבית על ציבור שלם.
החברה הערבית אינה תרבות של אלימות. היא תרבות של עבודה, של תרומה ושל אחריות אזרחית. אזרחים ערבים בונים, מטפלים, מרפאים, משרתים את הכלכלה ואת מערכת הבריאות, ונושאים בנטל החיים המשותפים. הצגתם כבעיה אינה רק עוול מוסרי, אלא גם טעות אסטרטגית.
האלימות אינה בעיה "פנימית" של החברה הערבית. חברה שמופקרת לבדה לאלימות מאורגנת אינה נשארת מבודדת. פשיעה שאינה מטופלת מן השורש מתפשטת, חוצה גבולות ופוגעת בחוסן של החברה כולה - יהודים וערבים כאחד.
מכאן גם אחריותה של התקשורת. התעלמות, הקטנה או מסגור סטריאוטיפי של האלימות בחברה הערבית תורמים להנצחת המשבר. נדרשת סולידריות אזרחית, ראייה רחבה והבנה כי זהו מאבק על ערכי יסוד של חיים משותפים.
אני מברך את אישי הציבור שהביעו תמיכה פומבית במאבק, ואת אנשי העסקים שסגרו את חנויותיהם כאות מחאה. אלו צעדים אזרחיים המעידים על כאב, אך גם על תקווה. המאבק של סח'נין הוא מאבק על החיים עצמם. מאבק אזרחי, מוסרי, שאינו מבקש יותר מהזכות הבסיסית ביותר: לחיות בביטחון. פשוט לחיות.