סנאף בצלחת

פ', דובת טרנינג עצלה, יושבת בביתה וצופה בטלויזיה. לגופה, זוג תחתוניה הקרועים ביותר. על רגליה, נעלי בית ענקיות מפרווה. פ' מודעת לכך שהיא נראית כמו מטורפת, אבל ברגע זה, ממש לא מזיז לה כלום. הפיצה כבר בדרך, "השרדות" על המרקע, מה עוד צריכה דובה בשביל ערב חמים בבית? פ' לא יודעת, אבל בעוד שניות מעטות ממש יקרה לה משהו מוזר. פתאום, כאילו משום מקום, היא תתחיל לבכות. קודם יבואו כמה דמעות עגלגלות על לחי שמאל. אחר כך, תבוא משיכה אלימה באף. בסוף, היא תאבד כל שליטה ותתחיל להתייפח על הספה כמו ילדה קטנה.

מאז אותו ערב דרמטי, חלה תפנית בחיי. אני לא יודעת מה איתכם, אבל כבר קרוב לשבוע שאני לא אוכלת סלט. לא שיש לי בעיה עם חומרי הדברה, גם לא עם ויטמינים. האמת היא שאני פשוט לא אוכלת סלט מטעמים הומניים. לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לחשוב על הגזרית הקטנה מהפרסומת של "סנפרוסט". איך שאני מתחילה לקלף את אבא שלה, בא לי למות. גם לעגבניה יש פתאום פנים מוזרות. תקראו לי משוגעת, אבל היא דומה קצת ללימור לבנת.

חברים שלי קצת מודאגים. "תעזבי אותך פזיתוש", אומרת לי א'. "אין באמת מחתרת שחוטפת חסות לאור יום". "אני יודעת, מטומטמת", אני חושבת בליבי וממשיכה לבהות בסלט, "יש להם שיטות יותר מתוחכמות".

בסוף אני אומרת לה שאני עם ירקות גמרתי. "אני אהיה בשרנית", אני מוסיפה, "מהיום, אני אוכלת אך ורק סטייקים מדממים". א' מתבוננת בי במבט מוזר ויוצאת מהחדר. אחרי שניה, אני שומעת אותה משתוללת מצחוק עם אמא שלה בטלפון השני.

בשבועות האחרונים כבר לא בטוח לפתוח את הטלוויזיה. שניה אחת אתה יושב בסבבה עם הפיצה ונעלי הבית, רגע אחרי אתה מתייפח כמו ילד קטן על הכורסא. האחראיות - שתי פרסומות חדשות וקורעות לב שהשתנעו להן אל מסכנו. או שמא נאמר, שני סרטי הסנאף החדשים של פלאפון וסנפרוסט.

הנה, לדוגמא, סנפרוסט. תקציר - משפחת גזרים מעוררת אמפתיה פוסעת לה ברחוב. אבא גזר, אמא גזר, וגזרית קטנה. לפתע מגיחה משומקום לימוזינה גדולה. שני חוטפים בשחור מגיחים ממנה, ודוחפים את אבא גזר לתוך תא הנוסעים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל זעקות השבר של אמא גזר וגזרית ג'וניור פשוט הורסות אותי. ואני רצינית. הימים הם בכל זאת ימים של חמאס. מי מאיתנו מסוגל לראות מישהו נחטף ככה לאור יום? תגידו לי אתם. מה אני צריכה דם של קישואים תמימים על הידיים שלי? לא מספיק שחיסלתי שלושה ברווזונים של טואלט דאק בחודש האחרון?

והסרט של פלאפון נקסט, זאת כבר ממש סחיטה זולה. יושב אסי דיין עם אביו הזקן. אביו מבקש שיגלוש קצת בפלאפון, ויספר לו כמה כסף יש לו בחשבון. דיין תמה מדוע אביו פתאום לא סומך עליו. קלוז אפ על פרצופו הנעלב של אסי. קלוז אפ על ידיו המגוידות, עטורות כתמי הזקנה, של האב. לפתע, נכנסת לסלון קשישה הדורה. זוהי חברתו החדשה של אבא, עליה הוא ישפוך את כל החסכונות.
פסקול: הסימפוניה התשיעית של פלאפון. אין עין יבשה בבית. באחריות.

לא ברור איך הצליחו יוצריה הגאונים של הפרסומת לעשות לנו את זה. אבל אנשים מתייפחים מול הסרטון הזה כאילו מצאו את נעוריהם האבודים. ההישג הזה מתעצם כשחושבים על הליהוק הביזארי של הפרסומת. לא מספיק שאסי דיין, (הילד הרע בלה בלה בלה) משחק בן דואג של מישהו, הוא עוד משחק בן דואג של מישהו שאין לו רטייה! ומה שעוד יותר שערורייתי, אנחנו קונים את זה. כלומר, אני עדיין מצפה שחברתו החדשה של אבאל'ה תתגלה כרחל דיין, אבל זה רק בגלל שאני סקרנית לדעת מה יש לה לספר על הבגידות.

תגידו: מה רוצה זאתי. התרגשה? בכתה? סימן שהפרסומת עבדה. הצרה היא שאני עדיין לא מבינה על מה כל המהומה. על מה ולמה סחטו לי את שקי הדמעות בפלאפון? מדוע החרידו אותי ככה בסנפרוסט? לסרטונים האלו אין שום קשר למוצר אותו הם מפרסמים. מה, סנפרוסט לא מפצפצים לאפונים חמודים את האמא? אינטרנט בפלאפון עובד רק כשמפסיקים לדבר?

ממש כמו שסרטי הסנאף קיימים רק כדי לזעזע, פלאפון והגזרים קיימים רק כדי לרגש. הם לוחצים ולוחצים לנו על שקי הדמע, ולא יעזבו עד שנקרוס בערימה של טישואים לחים על הרצפה. יפה שפרסומאי ישראל למדו סוף סוף איך לסחוט מאיתנו קצת סנטימנטים, אבל מה יצא להם מזה בסופו של יום? העובדה היא שלא בא לי להשתמש בפלאפון נקסט. גם לא במרקים של סנפרוסט, למרות צילומי האוכל המגרים.

כל מה שבא לי הוא לייבב על נעורי האבודים מול הטלוויזיה. ותאמינו לי שמזה אף פעם לא יצא שום דבר טוב.