"אמרתי לביבי - תפסיק לקחת קרדיט על כיפת ברזל, זאת טכנולוגיה שלנו", אמר היום נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ בהופעה בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס שבשוויץ.
מערכת ההגנה הישראלית מרקטות היא אחד המותגים המצליחים בעולם כיום, בעיקר בשמה הלועזי Iron Dome. אפילו טראמפ עצמו הבטיח בבחירות לבנות Iron Dome for America, שהשתנתה ל-Golden Dome אולי בגלל חיבתו לזהב, או שבכל זאת לא נעים להודות כנשיא ארה"ב שאתה נשען על פיתוח ישראלי.
כן, בכיפת ברזל, כמו בשאר מערכות ההגנה האווירית שלנו, חץ וקלע דוד, יש הרבה כסף אמריקאי. במצטבר יותר מ-12 מיליארד דולר מאז 1989. אבל למרות שחלק מהייצור שלהן מתבצע בארה"ב, לפי דרישת הממשל כתנאי למימון האמריקאי, כמעט כל הטכנולוגיה ישראלית.
נקודת המפנה: לבנון השנייה
באמצע שנות ה-80, כשבישראל התחילו להבין שצריך מערכת ליירוט טילי סקאד מסוריה, לארה"ב לא הייתה בהיצע מערכת כזאת. ב-1991 כשהאמריקאים שלחו לכאן סוללות פטריוט שהוסבה לכאורה למשימה, בדיעבד הן לא הצליחו ליירט אפילו סקאד עיראקי אחד. דוד עברי, מנכ"ל משרד הביטחון, הצליח בשליחות יצחק רבין לרתום את האמריקאים לממן את ההצטיידות במערכת החץ, שפותחה במלואה בידי מהנדסי התעשייה האווירית שמשמשת כקבלנית הראשית האחראית גם על הטיל המיירט ועל המכ"ם, תדיראן (כיום אלביט) שפיתחה את מערכת השליטה וחברת תומר הממשלתית שאחראית למנועים הרקטיים שלו. עד היום מימנו האמריקאים את דגם הניסוי חץ-1, הדור המבצעי הראשון חץ-2 והדור השני חץ-3 שמיירט בחלל ביותר מ-5 מיליארד דולר במצטבר.
בואינג משתתפת בייצור שלו, אבל כקבלנית של התע"א, כדי לספק עבודה לאמריקאים מתוך המימון שמקבלת ישראל. "זה היה די מביך לבוא לארה"ב בשנות ה-90 להציג את ההתקדמות שלנו עם החץ ולשמוע על הכשלונות שלהם בניסויי הת'אאד שהם פיתחו במקביל", סיפר אחד מראשי הפרויקט באותם ימים.
כיפת ברזל היא סיפור דומה. אחרי מלחמת לבנון השנייה היה ברור שישראל חייבת פתרון לבעיית הרקטות שמשגר חיזבאללה. לאמריקאים היה רק את תותח הפלנקס הרועש שמסוגל להגן על שטח קטן. אחרי תחרות עם תע"א נבחרה רפאל לפתח ולייצר את המערכת שקיבלה את השם כיפת ברזל. רפאל היא הקבלן הראשי ומפתחת המיירט, טיל הטמיר, אמפרס את מערכת השליטה ואלתא של התע"א את מכ"ם ה-MMR. כמו בחץ מאות מהנדסים, אנשי ייצור ומומחי ניסויים ישראלים היו אחראים לפיתוח, לבחינה ולייצור. כיפת ברזל יירטה בהצלחה את הרקטה הראשונה שלה מעזה ב-2011, כארבע שנים אחרי שהפרויקט יצא לדרך. בפרויקט אמריקאי מקביל אולי היה יוצא בזמן הזה טיל ניסוי ראשון. עד היום מימנו האמריקאים ייצור מיירטי טמיר ביותר מ-5 מיליארד דולר.
וכך היה גם עם קלע דוד, שכולה פיתוח של רפאל עם מכ"ם של תע"א. רק שפה ריית'און הוא השופתה האמריקאית, שגם החלה במהלך השנים לייצר כמחצית מרכיבי כיפת ברזל. בקלע דוד השקיע עד היום משלם המסים האמריקאי יותר מ-2.5 מיליארד דולר.
אז היום כבר יש לאמריקאים ת'אאד מבצעי שגם יירט טילים איראנים מהסוללה שהוצבה בישראל, בשיעור הצלחה נמוך יותר משל החץ. רק שמיירט ת'אאד בודד עולה כ-15 מיליון דולר, פי 5 ממחירו של חץ-3. המהנדסים הישראלים לא רק יצירתיים יותר, הם גם יודעים לבנות מוצר הרבה פחות יקר. כיפת ברזל? חיל הנחתים האמריקאי, המארינס המהוללים הזמין אחרי סדרת ניסויים 2,000 מיירטי טמיר מריית'און ורפאל עבור מערכת הגנה אווירית חדשה לכוחותיו.
עכשיו כשארה"ב באמת ניגשת לבנות את הגולדן דום, להגנה מטילים ארוכי טווח מצפון קוריאה, איראן ורוסיה, מתקיימות שיחות בין התעשיות הביטחוניות האמריקאיות לתעשייה האווירית ולרפאל על שילובן בפרויקט שהגה הנשיא. חץ-3 למשל נבנה ליירט טילים מאיראן, אבל ביירוט בחלל שבו יש פחות משמעות למהירות ולמשקל המטרה, הוא יכול, כך טוענים בתעשייה האווירית, ליירט בהצלחה גם טיל בליסטי בין יבשתי. בועז לוי מנכ"ל התע"א ביקר בארה"ב בשבוע שעבר וערך פגישות בנושא. אז הכסף דונלד אולי הגיע מארה"ב. אבל הטילים הגדולים והיפים האלה הם ישראלים לגמרי.
