"זה כמו שיתוק שינה כפול מיליון": הנערה שנכנסה לתרדמת בגלל שפעת ושמעה הכל

עבור רובנו שפעת היא מטרד של כמה ימים במיטה, אבל עבור טריניטי שורס, אז נערה בת 14, היא הפכה למאבק הישרדות של חודשים ארוכים. מה שהתחיל כחום רגיל הידרדר במהירות לדלקת ריאות, אלח דם (ספסיס) וזיהום חריף מסוג MRSA. "כל זה קרה בתוך הריאות שלי. לא הייתי אמורה לשרוד את זה", היא מספרת.

הדבר האחרון שהיא זוכרת לפני שהעולם חשך עליה, הוא את אביה מבהיל אותה לבית החולים בנסיעה כה מהירה עד שהמשטרה עצרה אותם בצד הדרך. בבית החולים גילו הרופאים שהריאות שלה מלאות בנוזלים, המוח שלה מורעב לחמצן, ומערכות הגוף שלה קורסות בזה אחר זה.

כדי להציל את חייה, הרופאים הרדימו אותה וחיברו אותה למכונת אקמו (Ecmo= extra corporeal membrane oxygenation) - צינורות מתכת עבים שהוכנסו לצווארה כדי לחמצן את דמה באופן מלאכותי. במשך ארבעה חודשים היא שכבה שם, אבל טריניטי, היום בת 22, חושפת שהיא לא באמת "ישנה".

"זה כמו שיתוק שינה, אבל כפול מיליון", היא מתארת את החוויה המצמררת. "אתה יכול לשמוע הכל. אתה יכול להרגיש הכל. אתה פשוט לא יכול לזוז". היא מספרת שלפחות מחצית מהזמן היא הייתה בהכרה מלאה, לכודה בתוך גוף משותק. "הרופאים היו אומרים לי להזיז את הידיים, ואני צרחתי בתוך הראש שלי: 'אני מזיזה! למה אתם לא רואים את זה?!'".

עוד בנושא
ילד הגיע עם שפעת לבית החולים - ועבר כריתה של הידיים והרגליים

אדם שנותר "כלוא בגופו" במשך 13 שנים מספר כיצד התעללו בו

המוח של טריניטי, בניסיון להסביר את הכאב והצינורות המחוברים לגופה, יצר מציאויות אלטרנטיביות מחרידות. בהזיה אחת היא הייתה חיילת שנורתה בפניה במהלך פשיטה. באחרת היא הייתה משוכנעת שאחיה הקטן דקר אותה בצוואר, ובשלישית האמינה שאמה מוכרת את איבריה. "זה היה המוח שלי שניסה להסביר את הצינורות בצוואר, אבל באותו רגע זה הרגיש אמיתי לגמרי", היא מסבירה.

המצב הפיזי היה קריטי לא פחות. במהלך החודש הראשון, ליבה הפסיק לפעום מדי יום והיא הוגדרה כמתה מבחינה טכנית שוב ושוב.

הדרך חזרה לחיים הייתה קשה ומייסרת. כשניסו להעיר אותה, היא גילתה ששמו לה וזלין בעיניים כדי למנוע יובש, וחשבה שהתעוורה. הצמא היה בלתי נסבל: "הזיתי מים. בקבוקים מושלמים וקרים עם אגלי זיעה. בכיתי כשראיתי אחיות שותות לידי".

אחד הרגעים הקשים ביותר היה כשהצינורות בצווארה כשלו והיא החלה לאבד דם בכמויות אדירות. הרופאים נאלצו לבצע ניתוח חירום ולהעביר את החיבורים ישירות לליבה. הניתוח האחרון, היא נזכרת, היה הגרוע מכל: "הייתי ערה. בלי הרדמה כללית, רק משככי כאבים. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי להשתעל. אפילו לשבת הרגיש כמו למות".

למרות התחזיות הקודרות, טריניטי שרדה. היא נאלצה ללמוד מחדש ללכת ולדבר, ועד היום היא סובלת מנזק ריאתי בלתי הפיך שדורש טיפול יומיומי. הרופאים טוענים שתפקוד הריאות שלה לעולם לא ישוב לקדמותו, אבל היא מסרבת לקבל את זה והולכת לחדר הכושר בקביעות כדי לחזק את גופה.

"המדע אמר שאני אמורה למות, אבל הנה אני כאן. אז למה לא להמשיך להשתפר?", היא מסכמת. היום היא מעריכה את הדברים הקטנים ביותר: "אני פשוט שמחה להיות בחיים. ולשתות מים משלי מתי שאני רק רוצה".