הבשורה על מותם של שני תינוקות ועוד עשרות פעוטות שפונו מגן פרטי בירושלים אל בית חולים, היא לא בשורה על "תאונה". זו תוצאה ישירה של כשל מערכתי מתמשך, כזה שחוק מלא, ברור ומדויק נחקק במיוחד כדי למנוע - אך איננו מיושם במלואו.
"חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, התשע"ט-2018" נחקק לאחר שנים של מאבק, מתוך הבנה פשוטה:
פעוטות בגיל לידה-3 אינם יכולים להגן על עצמם ולכן המדינה חייבת להגן עליהם. החוק קובע במפורש: אסור להפעיל מסגרת ללא רישיון. הרישיון מותנה בעמידה בתנאי בטיחות, בריאות, כוח אדם, הכשרה, ונהלי חירום.
אחריות המדינה היא לוודא שכל מקום שמקבל אליו תינוקות ופעוטות עומד בתנאים האלה, ללא פשרות.
הציבור אולי שכח, אבל המחוקק לא: חוק הפיקוח נולד בעקבות סדרת אסונות שהציפו את האמת כי 'השוק' בגיל הרך פרוץ, מסוכן לילדים - פיזית ונפשית.
ולכן קשה עד בלתי אפשרי לקבל אסון כמו זה שהתרחש אתמול. אם המסגרת הייתה מפוקחת ורשומה, אם היו נהלי בטיחות מחייבים, אם הייתה בקרה תקופתית, בדיקות סביבתיות, תיעוד חומרים מסוכנים, ועמידה מליאה בתקנים - לא היינו חוזים בעשרות תינוקות מחוברים לאספקת חמצן.
האחריות על כולם - אבל לא כולם ממלאים אותה. החוק מטיל אחריות כבדה על מפעילי המסגרות: אלה לא יפעילו ללא רישיון. אבל הוא מטיל אחריות גם על המדינה: לבדוק, לפקח, לאכוף. החוק מטיל אחריות גם על ההורים: לרשום את ילדיהם אך ורק למסגרות שיש להן רישיון בתוקף.
המציאות בפועל? הורים עדיין נאלצים לבחור מסגרות ללא רישיון כי המדינה לא השלימה את יישום החוק. מפעילים רבים פועלים ללא פיקוח ובלי חשש מסנקציה. ומעל הכול - מערכת האכיפה דלילה, איטית, ובעיקר לא מספיקה. כשהמערכת לא מוודאת שהחוק מיושם, החוק נשאר על הנייר, והילדים נשארים חשופים.
אסון שניתן היה למנוע - אם מישהו היה פועל בזמן וכראוי. השוטרים, הפרמדיקים והרופאים שעובדים עכשיו להציל ילדים בני שנתיים ושלוש עושים עבודת קודש, אבל הם לא היו אמורים לפגוש את הילדים האלה בכלל.
הפתרון ברור: אכיפה מלאה, רישוי חובה, ושקיפות להורים כדי שמקרה כזה לא יחזור. נדרשים שלושה צעדים דחופים:
1. אכיפה מלאה של החוק -בלי הנחות, בלי דחיות ובלי "בינתיים תעבדו".
2. רישוי מלא לכל המסגרות - באופן שיאפשר להורים לזהות מי עומד בתנאי החוק ומי לא.
3. שקיפות ציבורית -פרסום פיקוח, ליקויים ועמידה בתנאים, כפי שקיים בכל תחום אחר שיש בו סכנת חיים.
כי כשמדובר בפעוטות, אין "בערך", אין "יהיה בסדר" ואין "נגיע לזה אחר-כך". הילדים שלנו זכאים ליותר. חוק הפיקוח נחקק בדיוק כדי למנוע את המצב שבו ילדים במסגרת חינוכית מצויים בסכנת חיים.
האסון האחרון מזכיר לנו באופן אכזרי מה קורה כשמדינה מאפשרת מציאות שבה מסגרות פועלות ללא רישיון, ללא פיקוח וללא תנאים בסיסיים. זה לא אסון טבע. זו לא מקריות. זה כישלון שניתן היה למנוע. והגיע הזמן לומר זאת בקול ברור: מדינה שלא מיישמת את חוקי הבטיחות על הילדים הכי קטנים שלה - מפקירה אותם.
הכותבת היא מומחית לגיל הרך וחברת רשת ביוזמת גיל ינקות של שיתופים