טראמפ מצוין לישראל, אבל קשה שלא להבחין גם בסימני האזהרה

לפעמים נדמה שטראמפ איבד לגמרי את הבלמים: המכסים באו והלכו, הרדיפה אחר פרס נובל לשלום הפכה לעימותים חזיתיים באמריקה הלטינית, אירופה והמזרח התיכון.

המשטר בסוריה, בהנהגת א-שרעה ובחסות ארדואן, לא רוצה לחיות בשלום אפילו עם הדרוזים והכורדים, שלא לדבר על ישראל - ואם כבר הזכרנו את ישראל וארדואן באותה הפסקה, מה נגיד על מינוי של הטורקי, תומך טרור ושונא ישראל מובהק, לוועד-הבעל-בית החדש של עזה?

מכל יוזמות טראמפ, דווקא גרינלנד היא המפחידה ביותר: הוא מדבר בגלוי על רצונו לספח מדינה ידידותית ביבשת אחרת, רק מפני שיש שם מחצבים כנפט ומיקום אסטרגי, שהופך את האי הגדול בעולם לבסיס קדמי-צפוני אידיאלי.

זה כל כך פסיכי, עד שבהתחלה זה נשמע על גבול הלא-אמין. עכשיו מתחילים לפחד גם בקנדה, עת החזון האפוקליפטי של "סאות'פארק" למלחמה עם ארה"ב כבר נראה מופרך מעט פחות.

בדרך כלל אומרים על פוליטיקאי נחוש שהוא "בא לעבוד", אבל טראמפ בא להרוויח - ונדמה שהוא מצפה שכולם יעבדו בשבילו. אין מיזם שלא ישאיר איזו עמלה נחמדה בכיסו - אם לא ישירות, אזי לקבוצת הפרויקטורים שהקים.

לישראל הוא עדיין לא פולש, כך שיצחק הרצוג יכול בינתיים שלא לחשוש מחטיפה, גם אם ייקח את הזמן בדרך לחנינה.

מה שכן, ברור שטראמפ לא ירפה - טוב לו נתניהו בלשכת ראש הממשלה כדי שלא יקלקלו לו את פרויקט הריביירה בעזה, גם אם חמאס לא בדיוק מתפרק מנשקו. זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא בקזינו הזה לא היו משמשים חיילי צה"ל ואזרחי ישראל בתפקיד הז'יטונים.

טראמפ נחשב (במבחן המעשה גם בצדק: הן בתקיפה באיראן והן בהשבת החטופים) לאוהב ישראל, אבל הפילושמיות שלו היא הצד השני של אותו מטבע אנטישמי שבו מחזיקים רבים ממצביעיו, בימין הקיצוני בארה"ב.

כלומר, הוא מלא דעות קדומות על האופן שבו יהודים יודעים איך לנהל כספים ומלחמות משפטיות. אם כך, למה הוא אוהב אותנו? כי זה מועיל לו.

ולא רק: כאן נכנס לתמונה הרקע המשפחתי שלו, כלומר לא השורשים הגרמניים כמובן, אלא השורש שהופך את איוונקה טראמפ-קושנר לגיורת המשפיעה ביותר על גורל העם היהודית מאז רות המואבייה (שלפי הכתובים הייתה סבתא-רבתא של דוד המלך).

נכון שאין כמו משפחה (נניח לצורך הדיון שג'ראד קושנר מייצג את האינטרסים של ישראל), אבל די מלחיץ לחשוב מה יקרה לנו אם האינטרס הכספי שיש לנשיא ארה"ב בכל מעשה ידיו, יתנגש באינטרס הישראלי. רמז למה שעלול לקרות קיבלנו עם ההכנסה של טורקיה וקטאר לוועדה המייעצת לניהול ושיקום עזה.

דבר אחד הוא כמעט בטוח: הסיפור הזה עלול להיגמר רע מאוד אפילו אם טראמפ יפעל למען ישראל עד סוף כהונתו.

למה? כי אחריו יש שתי אפשרויות: הראשונה שבה יחליפו אותו הדמוקרטים - לא של יאיר גולן, אלא של אמריקה. הסגנון הלעומתי של הנשיא, שלועג לדמוקרטים באמירות נבזיות (חלק מהן כמובן נכונות) גם בנוכחות בנימין נתניהו, עלול להביא ממשל שיהיה קשוב יותר לאגף השמאלי שלו - שמיום ליום נצבע בצבעי הדגל הפלסטיני - מאשר לאינטרס הישראלי.

בזמנים עברו אפשר היה אולי לנסות ולהקים מחדש את הגשר שחיבר פעם את הציונות והיהדות למפלגה הדמוקרטית, אלא שתחת עינו הפקוחה של טראמפ, קשה יהיה לבצע מהלכים שעלולים להעלות את חמתו. בחוכמה שבדיעבד אפשר רק לומר שמוטב היה שלא לשרוף את אותם גשרים עד אפר, כמו שעשה בנימין נתניהו.

אלא שגם אם ינצחו הרפובליקנים בבחירות לנשיאות של 2028, אנו עלולים לקבל בבית הלבן נשיא חדש, הפעם פחות דומיננטי מטראמפ, כלומר - שקשוב לאגף הימני המטורלל של מפלגתו, וזה אולי מסוכן אף יותר.

החולשה הגדולה של ישראל הופכת לפיכך לנחמה מסוימת: ממילא אין לנו הרבה אפשרויות פעולה, מלבד להתפלל שיהיה טוב גם אחרי טראמפ - ובתפילות, מי יכול עלינו?