רגע לאחר המשבר המתוקשר עם ארצות הברית, משבר שטרם נפתר, התפנה ראש הממשלה בנימין נתניהו לברך בציוץ באנגלית את הנשיא דונלד טראמפ על "שנה ראשונה מדהימה בקדנציה השנייה - שנה שאין דומה לה".
ואכן, הייתה זו שנה יוצאת דופן: טראמפ היה הגורם המרכזי שהוביל לשחרור החטופים הישראלים שנותרו בעזה, למעט רן גואילי. שנה של גזר, אך גם של מקל, ובקצה הגזר ניצבת מועצת השלום.
ביום חמישי הקרוב, בשעה 11:30 (שעון ישראל), ובשולי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, צפויה להיחנך מועצת השלום של טראמפ. לא בטקס סמלי, אלא בחתימה רשמית על האמנה המגדירה את סמכויותיה - מנדט שניתן לה ישירות על ידי הנשיא עצמו.
אלא שבצרפת כבר הודיעו שלא יצטרפו בשלב זה, מדינות נוספות "לוקחות זמן", ואירופה כולה מביטה בחשדנות, בעיקר על רקע האיומים הגלויים של טראמפ סביב גרינלנד. מי כן מצטרף? חוויאר מיליי, נשיא ארגנטינה. מסר ברור: מי שטוב לו שטראמפ חזק, בא. מי שמבקש מנוף להתמודד עם היותו בלתי צפוי - מהסס.
ובתוך המתח הזה, גם נתניהו קיבל הזמנה רשמית להצטרף למועצת השלום. נכון לעכשיו, אין אישור מלשכת ראש הממשלה אם ישראל תיענה להזמנה. וזה בדיוק הדיסוננס.
מצד אחד, נתניהו מצהיר בכנסת: "אפשר להתווכח, אפשר לחדד עמדות ואפשר להגיע להסכמות - זה לא פוגע כהוא זה בקשר הקרוב שלי עם הנשיא טראמפ. הוא אמר עליי 'טיפוס קשוח' - אני מקבל את זה כמחמאה. אני יודע לעמוד על דעתי כשצריך".
מצד שני, כשהוויכוח האמיתי מגיע סביב מבנה הכוח החדש שטראמפ מציע לעולם - נתניהו מוריד אותו דרג. לא ראש בראש מול הנשיא, אלא לשיח בין שרי חוץ. וכאן בדיוק טמון הפער: טראמפ מדבר שלום, אבל כותב מכתבים שמדיפים ריח של כוח, טריטוריה ושליטה.
ואם מישהו עדיין מחפש את הדיסוננס במלוא עוצמתו, הוא מופיע דווקא במכתב שטראמפ שיגר בימים האחרונים לראש ממשלת נורבגיה. שם, בלי מתווכים ובלי דיפלומטיה רכה, התלונן הנשיא האמריקני כי לא קיבל את פרס נובל לשלום, אף שלדבריו עצר שמונה מלחמות ויותר, והסביר כי מעתה אינו מחויב עוד לחשוב רק במונחי שלום, אלא גם במה שטוב ונכון לארצות הברית.
אותו נשיא שמקים מועצת שלום עולמית כותב במקביל על שליטה מלאה בגרינלנד, מטיל ספק בזכויות בעלות היסטוריות ומזכיר לנאט"ו כי היא "חייבת לו". אין זו סתירה - זו השיטה. שלום, כן, אך כזה שנכפה מעמדת כוח אם תרצו, בלשון נתניהו - "מתוך עוצמה". ודווקא שם, בין ההזמנה החגיגית בדאבוס לבין המכתב החריף שנשלח לאוסלו, נתניהו צריך להחליט האם הוא רק מחמיא לטראמפ או מוכן להיכנס לזירה שבה שלום ומקל הולכים יד ביד, כפי שהוא עצמו טוען.
נתניהו אוהב את טראמפ, משבח אותו והדבר הדדי, כפי שכבר ראינו שנשען עליו, אך נזהר מלהתייצב פומבית בזירה שבה שלום ומלחמה מתערבבים לאותה חתימה.
מועצת השלום של טראמפ אינה רק יוזמה דיפלומטית, היא מבחן למנהיגים, לבריתות, וגם לנתניהו עצמו: עד כמה הוא מוכן להיות שותף מלא לחזון של שלום, כאשר מאחוריו מונף מקל אמריקאי גדול במיוחד.