הימים האחרונים מציפים אותנו שוב באינסוף פרשנויות, הערכות ומחשבות על הצפוי לנו בהמשך הדרך. ה"נושא האיראני", המדיניות האמריקאית ובמרכזה הנשיא טראמפ - כל אלו גרמו ל"פרשני הבית" על מסכי הטלוויזיה לנסות לפזר את "הערפל" בהקשרי אי הוודאות. השיח הציבורי סובב ברובו סביב ניסיונות בלתי פוסקים להעריך את העתיד לבוא.
לפני מבצע "עם כלביא", שררה אחידות דעים בקרב מרבית הפרשנים בנוגע ל(אי) יכולתה של מדינת ישראל לפעול לבדה. הטענה המרכזית הייתה: "אין סיכוי שנפעל ללא שותפות אמריקאית באיראן הרחוקה", שהפכה לאויב הגדול שלנו. נשגב מבינתי איך אותם פרשנים ישבו שעות בודדות לאחר תחילת המבצע באותם ערוצי תקשורת, והסבירו את הישגי צה"ל, חיל האוויר והמוסד כאירוע שאותו חזו מראש ואף ידעו להעריך לפרטיו.
זהו טבע אנושי ידוע: כאשר אנו ניצבים מול סיטואציה של אי ודאות, אנו מנסים לייצר לעצמנו ודאות מלאכותית ברגעים שמערערים את תפיסת המציאות שלנו. בבחינה מעמיקה, אזרחי ישראל חיים בשנים האחרונות באי ודאות מתמדת: אתגרים ביטחוניים, מערכות בחירות תכופות, מגפה עולמית, אירועי ה-7 באוקטובר שטרם הסתיימו, ועדות חקירה ועוד.
מכל עבר מקיפה אותנו חוסר ודאות. בחזית הביטחונית: המצב בצפון לוט בערפל (חיזבאללה לא נעלם), עתיד עזה אינו ברור ואנו עדיין מייחלים לחזרת החטוף האחרון שעדין בידי ארגון הטרור, המצב ביהודה ושומרון נפיץ, החות'ים, איראן, ואפילו קולות המלהגים על מצרים כאויב או על הטורקים ש"מתחממים על הקווים". קשת רחבה זו של אי ודאות וערפל ביטחוני מובילה למסקנה מתבקשת: צורך במערכת ביטחון חזקה, המאוישת במקצוענים מנוסים, ובתקציבי התעצמות שיתנו מענה לאתגרי העתיד.
ומה נחוץ לנו, אזרחי מדינת ישראל?
התעצמות אי הוודאות מחלחלת לשגרת חיינו. בעודנו מנסים לעבד את הטראומה של השנים האחרונות ולאסוף את השברים בחברה מפולגת, אנו מייצרים נרטיבים שמתאימים לתפיסת עולמנו. לעיתים, הקשר בין נרטיבים אלו לבין העובדות מקרי בהחלט. כולנו מושפעים, כולנו במנעד של חרדה מסוימת ובצפייה לבאות.
לתוך המציאות הזו מגיח אירוע ממוקד: המשטר המדכא באיראן ונשיא אמריקאי המתבטא באותנטיות ובישירות, אך גם באי-בהירות מתעתעת. הנושא מככב בכותרות והופך לשיחת היום. השאלה "מה יהיה?" התחלפה בשאלה "האם תהיה שוב מלחמה?". הציבור, שטרם התאושש מחרדות האזעקות והטילים, שואל בבעתה: "האם שוב יפלו עלינו טילים איראנים?".
גם לי, כמו לרבים אחרים, יש הערכה לגבי הצפוי, אך אין זה נושא המאמר. אני מביט בחברה הישראלית כמיקרוקוסמוס של "יודעי דבר", תכונה יהודית שהתעצמה בגלגולה הישראלי: כולם יודעים הכול. כולם שירתו ומשרתים בצבא, לכולם יש מכר, שכן, חבר במוסד או בן דוד בשב"כ. מעל כל אלו ניצבים הפרשנים הקבועים, אלו המופיעים במדיות השונות, הם בעלי תארים ודרגות, המעריכים בביטחון מוחלט את הבאות על בסיס מידע כזה או אחר.
בליל המידע והפרשנות האינסופית הזה רק מעצים עבורנו את תחושת אי-הוודאות והשפעתה עלינו ברמת הנפש וגם ברמה הפרקטית. אנו מתקשים להפריד בין עובדות לבין נבואות וחרדות. כאמור, מאז חרב בית המקדש אין נביאים בקרבנו. יתרה על זאת, הגמרא מרמזת בהמשך: "שְׁנֵי מִקְרִים, שֶׁל נְבוּאַת שׁוֹטֶה וְשֶׁל נְבוּאַתיַלְדָּה קְטַנָּה, שֶׁאָמְרוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ בִּתְמִימוּתָם, וּלְבַסּוֹף הִתְקַיְּמוּ הַדְּבָרִים אֶחָד לְאֶחָד."
כל שנותר לנו הוא לקחת נשימה עמוקה להמשך הדרך, ולקוות לבשורות טובות.
הכותב הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה ויועץ בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול בתנאי משבר ומחבר הספר "עשן של אי ודאות"