מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן הוא בנה לעצמו תדמית של נשיא שמדבר דרך אגרוף ולא דרך זהירות ושיקול דעת מחושב. בעוד שמנהיגים נוהגים להפעיל לחץ מבוקר, להותיר מרחב תמרון ולשקול את מחיר ההסלמה, טראמפ הוכיח שוב ושוב שהוא בוחר אחרת. כל הצהרה, כל איום וכל התייחסות לאיראן אינם רק מילים, אלא כלי לחץ דרמטי שמכוון לפגוע בנרטיב של המשטר מבלי להתחייב למלחמה פתוחה.
האופן שבו טראמפ מנהל את האיומים שלו הוא מדורג אך חד: הצהרות קצרות, לעיתים כמעט לקוניות, אך טעונות במשמעות. הן מציבות על השולחן אפשרות של פעולה צבאית ממשית, ובו בזמן מותירות עמימות שמאפשרת לשמר תחושת סכנה מתמדת גם ללא מימוש. האיום עצמו הופך למנוף. המשטר האיראני חשוף לו, והציבור האיראני קשוב לו. עד לא מזמן, בשעה שהמאבק על חירותו בעיצומו, רבים אף ניזונו מהאמירות הללו וראו בהן מקור לתקווה.
האיומים של טראמפ שירתו את המשטר פעמיים. מצד אחד, הם חיזקו את נרטיב "האויב החיצוני" וה"מערב האלים", אותו נרטיב שלפיו גורמים זרים וארגונים חתרניים הם שדוחפים את המחאה ומזהמים את המרחב הציבורי. כך יכול היה חמינאי למסגר את המפגינים כ"פורעים" ולהמשיך לגייס סביבו את הבסיס הנאמן לשלטון. מצד שני, האיומים יצרו לחץ פנימי מתמיד, שחייב את המשטר להוכיח שליטה ולהגיב ביד קשה. עבור האזרחים המוחים, ההבטחות הללו היו חרב פיפיות: תקווה מצד אחד, ופחד עמוק מצד שני, פחד שהתממש בדיכוי אכזרי, גלוי וחסר מעצורים.
כעת השעון מתקתק עבור רבים מאזרחי איראן. מי שכבר נעצרו ונעלמו במערכת הכליאה אינם יודעים אם יזכו לשוב ולראות אור יום. מי שנקלטו במצלמות המעקב, גם אם טרם נעצרו, יודעים שידו הארוכה של המשטר עלולה להגיע אליהם בכל רגע. תחושת הזמן היא קריטית: כל יום שעובר ללא שינוי חיצוני ממשי מצמצם את מרחב הנשימה של המחאה.
כעת השעון מתקתק עבור רבים מאזרחי איראן. מי שכבר נעצרו ונעלמו במערכת הכליאה אינם יודעים אם יזכו לשוב ולראות אור יום. מי שנקלטו במצלמות המעקב, גם אם טרם נעצרו, יודעים שידו הארוכה של המשטר עלולה להגיע אליהם בכל רגע. תחושת הזמן היא קריטית: כל יום שעובר ללא שינוי חיצוני ממשי מצמצם את מרחב הנשימה של המחאה.
כאן מתחדדת השאלה המרכזית: האם האגרוף של טראמפ נועד מלכתחילה לפעול רק בזירה התודעתית, כאיום שמרחף אך אינו נוחת? בימים הראשונים נוצר הרושם של דיאלוג איומים בין וושינגטון לטהרן. האגרוף החזיק את איראן במתח, חשף את הקרע העמוק בין השלטון לאזרחיו והשאיר ספק באשר ליכולת הישרדותו של המשטר מול עוצמת הרחוב.
אך ככל שהימים נקפו וה"עזרה שבדרך" לא הגיעה, התמונה השתנתה. האכזבה מהמערב, ובפרט מארה"ב, הפכה עמוקה וכואבת. עבור רבים מהמוחים, לא מדובר רק באכזבה פוליטית, אלא בתחושת נטישה ואף בגידה. אנשים סיכנו וממשיכים לסכן את חייהם תחת ההנחה שהאגרוף שהונף מעבר לים יתורגם למשהו ממשי. כשהוא נותר בגדר איום בלבד, המחיר נגבה מהם ולא מהמשטר.
האגרוף של טראמפ, כך נראה כעת, ממשיך להכות בתודעה אך לא במציאות. ובינתיים, באיראן, השעון ממשיך לתקתק. לא עבור ההנהגה, אלא עבור האזרחים.
הכותבת היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה על מחאת האזרחים באיראן מאז המהפכה ועד היום