ישנו קסם מסוים, כמעט נאיבי, ברעיון שניתן לתקן שברים חברתיים עמוקים באמצעות מסמר ופטיש. היוזמה הנבחנת בימים אלו במשרד החינוך, לחייב תלייה של תמונות הנהגת המדינה בכל כיתת לימוד, מבקשת להחזיר עטרה ליושנה. על פי המתווה המסתמן, הקירות מעל הלוח לא יסתפקו עוד בדגל הלאום או בתמונת הנשיא, אלא יציגו לראווה את "השילוש הקדוש" של הדמוקרטיה הישראלית: נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. על הנייר, זה נראה כמו שיעור באזרחות ויזואלית: ייצוג מאוזן של הרשות המבצעת, הסמל הטקסי, והאלטרנטיבה השלטונית. אך במציאות הישראלית של 2024, הניסיון הזה מנותק מהשטח בצורה מסוכנת.
הבעיה המרכזית ביוזמה אינה טמונה בכוונות, שאולי הן טובות, אלא בהתעלמות מוחלטת מההקשר. אילו היינו חיים במדינה סקנדינבית מנומנמת, או אפילו בישראל של העשורים הראשונים לקיומה, ייתכן שתמונות המנהיגים היו מתקבלות בהנהון מכבד של הסכמה לאומית רחבה. אולם החברה הישראלית הנוכחית היא חברה בטראומה, חברה מקוטבת ושסועה, שבה דמויותיהם של ראש הממשלה ושל ראש האופוזיציה אינן נתפסות כסמלים ניטרליים של מנהל תקין. עבור ציבורים רחבים, האנשים הללו הפכו לסמלים של המאבק עצמו.
כאשר משרד החינוך מבקש להכניס דמויות פוליטיות אקטיביות - שנמצאות בעיצומו של מאבק יומיומי, יצרי, ולעיתים אף ארסי - אל תוך הכיתה, הוא אינו מלמד את התלמידים על כבוד למוסדות המדינה. בפועל, הוא מייבא את הרעש של הרשתות החברתיות ואת הצעקות מאולפני הטלוויזיה אל המרחב המוגן של בית הספר. הוא הופך את הקיר, המקום שאליו התלמידים נושאים עיניים כדי ללמוד, לזירת התגוששות פוליטית שקטה אך נוכחת.
הניסיון לייצר "איזון" באמצעות תליית תמונתו של ראש האופוזיציה לצד תמונת ראש הממשלה הוא אולי ניסיון לייצר מראית עין של הוגנות דמוקרטית, אך הוא משיג את ההפך הגמור. הוא ממסד את המחלוקת. הוא משדר לתלמידים מסר ברור: "הנה שני המחנות שלכם, תבחרו צד". במקום לאחד סביב סמלים מוסכמים, המהלך מדגיש את הפרסונות ואת הפילוג ביניהן. הוא הופך את הפוליטיקה האישית למרכז הכובד של הכיתה, במקום את הערכים המשותפים. יתרה מכך, המהלך הזה מטיל עומס רגשי וניהולי בלתי אפשרי על המורים והמנהלים. מערכת החינוך מתמודדת גם כך עם משבר כוח אדם חריף ועם אתגרים פדגוגיים עצומים לאחר שנות הקורונה והמלחמה. הדבר האחרון שמורה עמוס צריך כעת הוא להתמודד עם "מלחמות תמונות".
דמיינו תרחיש סביר לחלוטין: תלמיד בכיתה י"א, המושפע מהשיח הפוליטי הלוהט בביתו, מחליט להפוך את תמונת אחד המנהיגים כלפי הקיר, או חלילה לקשקש עליה. האם זהו מעשה קונדס או אקט מחאה פוליטי? האם המנהל צריך להזמין את ההורים לשיחה על "ביזוי סמלי שלטון"? בבת אחת, אירוע משמעתי הופך לאירוע נפיץ שעלול לגרור את בית הספר כולו לסערה תקשורתית. במקום לעסוק בחינוך, הצוותים יעסקו בשיטור פוליטי.
יש לזכור גם את ההיבט העקרוני של חינוך לדמוקרטיה. דמוקרטיה מהותית אינה נשענת על פולחן אישיות. היא נשענת על כבוד לחוק, למוסדות ולתהליכים. תליית תמונות של פוליטיקאים מכהנים מריחה מניחוח של משטרים שבהם המנהיג הוא חזות הכל. בדמוקרטיה בריאה, הנאמנות היא למדינה ולערכיה, ולא לאנשים המאיישים את התפקידים באופן זמני. החינוך לממלכתיות צריך להתמקד במהות התפקיד - סמכויות ראש הממשלה, תפקיד הכנסת, חשיבות האופוזיציה - ולא בתווי הפנים של האנשים שמחזיקים במשרות הללו כרגע. אם משרד החינוך חפץ באמת ובתמים ביקרה של הממלכתיות ובאיחוי הקרעים, עליו להסתפק בסמלים שעדיין - איכשהו - מצליחים להיות בקונצנזוס: דגל ישראל, סמל המנורה, ומילות "התקווה".
הכותב הוא מורה, מומחה לתקשורת ופוליטיקה