בעזה, גם לאחר סיום המלחמה, ישראל נבחנת תחת זרקורים וסטנדרט מוסרי חסר תקדים. באיראן כיבו את האור וירו: אלפי הרוגים, גופות במקררים, מחאה שנמחצה בירי חי. בצפון סוריה, תחת אל־ג'ולאני ובמעורבות ישירה של ארדואן, שכונות כורדיות מופצצות ברגעים אלה ממש, יותר מ־150 אלף בני אדם נעקרו, ומעצרים והיעלמויות הפכו לשגרה. אותו אזור, אותם שבועות - אבל רק מקום אחד נשפט לפי הכללים.
וזה לא מקרי. ישראל חיה תחת זכוכית מגדלת - ובצדק. דמוקרטיות נשפטות אחרת משום שהן מסוגלות לעמוד בזה, וישראל עושה זאת: פתוחה, מתווכחת, מבקרת את עצמה ומשלמת מחיר ציבורי פנימי.
כאן עובר הקו בין סטנדרט גבוה לסטנדרט כפול: הראשון דורש יותר ממי שיכול; השני פוטר אחרים מכל כלל, ומול משטרים שמנפצים כל נורמה מסתפק באנחת "חבל".
באיראן אין ערפל. יש מנגנון. כוחות הביטחון ירו כדי לשבור, עצרו כדי להפחיד, ומכנים אזרחים "טרוריסטים" כדי למחוק אשמה. המשטר מודה שאלפים נהרגו ועשרות אלפים נעצרו, ואז עוטף הכול במילה אחת. בתעמולה הרשמית המפגינים הם "אגטשאשגראן", מתפרעים; הדם הוא "לילה שקט". מאחורי המילים מצטברת מציאות של טבח: ניתוקי אינטרנט והעלמת ראיות. זו איננה התפרקות של שלטון, אלא שליטה באמצעות דיכוי.
העולם הגיב מרחוק: הצהרות, גינויים, כותרות - בלי לחץ מתמשך ובלי דרישה לעצור את המכונה. כשהייתה אפשרות של תקיפה אמריקאית על הפרק, הוא הביע דאגה מ"הסלמה במזרח התיכון", ואז אנחת רווחה כשהתקיפה בוטלה, למרות שהמשטר הרצחני שרד. אפילו נשיא ארה"ב הסתפק ב"הבטחה" שלא יוציאו להורג. קל ללחוץ על מי שמתייצב מול מצלמות. קשה הרבה יותר על מי שיורה מאחורי דלת סגורה.
בסוריה, הסיפור חד וברור יותר - אך כמעט אינו מדובר. מה שנמכר כ"מדינה מאוחדת" אחרי נפילת אסד התגלה כטיהור ממוסד. אל־ג'ולאני הכריז על אחדות, ואז חאלב חולקה מחדש בכוח: שכונות כורדיות הוגדרו אזור צבאי סגור, הופגזו ופונו. יותר מ־150 אלף בני אדם נעקרו בתוך ימים. עיתונאים כורדים נעצרו, פעילים נעלמו, וההסכם לשילובם במדינה החדשה קורס בפומבי.
ארדואן אינו צופה מן הצד. הוא האדריכל. טורקיה מספקת חסות מדינית, תיאום ביטחוני ונשק - ואז ממהרת להכחיש. אנקרה מדברת על "מבצע סורי", אך בשטח הכורדים חווים קואליציה אחת שפועלת נגדם, עם טנקים, ארטילריה וכטב"מים. לכן בקמישלי לא מפגינים רק נגד א־שרע. מוחקים גם את פני ארדואן ושר החוץ פידאן. כי אין הבדל.
ועל כל זה נפרשת הלבנה בינלאומית. בשבת לפני כשבוע הגיעו לדמשק אורסולה פון דר ליין, נשיאת הנציבות האירופית, ואנטוניו קוסטה, נשיא המועצה האירופית, שני הבכירים ביותר של האיחוד. הם לחצו יד לא־שרע, דיברו על שותפות חדשה והודיעו על חבילת סיוע של כ־620 מיליון אירו. זה קרה כשחאלב עוד בערה. לפי גורמים שהתלוו לביקור, באותו ביקור ממש יצא א־שרע לכמה דקות "לטפל בעניין ביטחוני דחוף". מי שהביט באותה שבת ברשתות החדשות הכורדיות הבין מהו האירוע: לפחות עשרות נרצחו רק באותה השבת.
כי אם אירופה רצתה לעצור את הזוועות, היה חייב להיות קו אדום אחד ברור: כסף ולגיטימציה אינם ניתנים בלי הפסקת אלימות ומחיר אישי למקבלי ההחלטות. בפועל, אותם מנהיגים שבזמן מלחמת עזה הטיפו להפסקת אש מיידית והציבו לישראל דרישות פומביות בלתי פוסקות, מסתפקים כאן ב"האלימות מדאיגה" וממשיכים לחלק לגיטימציה וכסף. זו איננה טעות. זו בחירה. בלי תנאים, האלימות אינה תקלה - היא חלק מהעסקה.
כאן ישראל נכנסת לתמונה, לא כנאשמת אלא כראי. ממנה דורשים יותר, וגם אני דורש יותר - משום שכאן, במדינה שישראל נועדה להיות, מוסר וכללים מחייבים גם בשעת מלחמה וגם במחיר. הבעיה מתחילה כשהדרישה הזו הופכת לאליבי: דרך נוחה לעולם להרגיש מוסרי בלי להתעמת עם מי שיורה במפגינים ומגרש מיעוטים בשם ביטחון. זה הסטנדרט הכפול שאיש לא אוהב לומר בקול רם: ישראל היא היעד המותר; איראן "קשה"; סוריה "מורכבת"; וטורקיה "שותפה". סטנדרט כפול איננו ניטרלי. הוא פרס למשטרים - האיראני, הטורקי והסורי - כאלה שכל קשר בינם לבין זכויות אדם אפילו לא מקרי.
העולם לא צריך להוריד את הרף מישראל, אלא להרים אותו מול עצמו. ישראל חיה תחת זכוכית מגדלת - ובצדק - ופועלת בהתאם. זו לא חולשה, אלא הסיבה שמותר לדרוש ממנה יותר, והגיע הזמן לדרוש מהעולם לא פחות.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית. הוא פועל בזירה הגלובלית ועוסק בדיפלומטיה, ביחסי כוח, באסטרטגיה גיאופוליטית ובהשפעתם על עיצוב מדיניות וקבלת החלטות.