למי שחושב ש"בגידה" זה משהו ששמור למכירת או מסירת סודות מדינה, למעטפות, למזוודות, או לצ'קים מתחת לשולחן, יש לי חדשות מרעישות: הבגידה הגדולה באמת הרבה יותר אלגנטית. היא לא ניכרת לעין, לא משאירה סימנים מובהקים או ריח חריף. היא נראית כמו עוד מינוי, כמו הליך תקין, כמו החלטה בקבינט או בממשלה או בכל פורום המשמש בעת הזאת כחותמת גומי.
בפועל, כל מינוי כזה הוא אינו עוד מינוי סטנדרטי, אלא שינוי של כללי המשחק. כלומר, בגידה במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית ובפועל, כפי שראינו בשבעה באוקטובר, גם בגידה במדינה מפני שהדבר משול להוצאת לבנים מקירות הבניין עד שהוא מתמוטט בבת אחת.
אהרן ברק אמר השבוע דברים שרבים מתקשים לשמוע, אבל רבים עוד יותר יתקשו להפריך: ישראל, לדבריו, כבר איננה דמוקרטיה ליברלית "רגילה"; הזכויות נפגעות יום־יום, והמערכת נשלטת הלכה למעשה בידי אדם אחד. כפי שכתבתי בעצמי, הוא הצביע גם על הפעלה לא שוויונית של כוח המשטרה - שהפכה למיליציה פרטית של שר שהורשע בתמיכה בטרור - כעוד סימפטום של אותה מחלה. זו מדויקת של מי שבילה חיים שלמים בלב מנגנוני ההגנה של המשטר, ומזהה בזמן אמת את הכרסום בהם.
כאן מגיע החלק שמיועד למי שאומר: נו, בסדר, אבל עדיין יש בחירות, עדיין יש בית משפט, עדיין יש חוק. נכון. ולכן מדובר על "דמוקרטיה פורמלית". כלומר: הטפסים ממולאים. הכותרות נשמרות. ההליכים מתקיימים. אבל התוכן - התוכן נשאב החוצה לאט־לאט, כמו אוויר מצמיג. אתה עדיין נוסע, עד שפתאום אתה מבין שאתה על הג'אנט.
דוגמה? בבקשה. בג"ץ דחה לאחרונה, ברוב של שניים מול אחד, את העתירות נגד מינויו של דוד זיני לראש השב"כ - דחייה שאישרה בפועל את המינוי. נשיא העליון יצחק עמית היה בדעת מיעוט והצביע על קושי במתכונת קבלת ההחלטה. קושי עדין כמו פיל - למנות אדם קיצוני, ללא כל ניסיון אמיתי בתחום, מאחורי הגב של המפקד שלו, ב"ראיון" עבודה במושב האחורי של הרכב.
פורמלית יש כאן הכרעה סטנדרטית, "לא נפל פגם". מהותית - נשאר טעם חריף של משהו עקום, של מרווח תמרון שהולך ומתרחב בדיוק במקום שבו לא אמור להיות מרווח: בראש הפירמידה של ביטחון הפנים, כנראה הגוף העוצמתי ביותר בישראל, עם כלים שעלולים להיות מופעלים כנגד אזרחי ישראל.
איך אני יודע? הנה, מיד מגיע ה"תשלום": זיני בוחר את סגנו, נ', מינוי ש"אושר" על ידי ראש הממשלה וייכנס לתוקף כבר בחודש הקרוב. על פי הדיווחים, מדובר באדם שלא כיהן בעבר כראש אגף בשב"כ, ושבארגון עצמו כבר נשמעת מורת רוח מהבחירה, ושאחד הכישרונות המרכזיים שהובילו אותו לתפקיד הוא קרבתו בעת האחרונה לחצר הביזנטית המתפתחת ברחוב בלפור.
עכשיו נעזוב לרגע את החשד שמדובר באישיות פוליטית ונעשה תרגיל מחשבתי פשוט, כזה שכל מי שהיה פעם בשרשרת פיקוד יבין מיד: תארו לכם שלתפקיד סגן הרמטכ"ל היה "מוקפץ" אלוף משנה. גם אם הוא קצין מוכשר, חכם, אולי אפילו אמיץ - זה לא העניין. העניין הוא הנורמה. סגן הרמטכ"ל, כמו סגן ראש השב"כ, איננו עוד תפקיד. זהו ציר מרכזי בהפעלת הכוח של הארגון, לצד תפקיד האמון על יציבות מקצועית, רציפות פיקודית, והכי חשוב - אמון פנימי של אנשי הארגון.
אתה נאמן? ברכות, התמנת לתפקיד בכיר
כאשר מדלגים על שכבות של ניסיון, משדרים משדר לכל הדרג שמתחת: לא הידע קובע, לא הדרך, לא המערכת. מה שקובע הוא מי נאמן. כשהמסר הזה יורד למטה, הוא לא נשאר בעמודת המינויים. הוא מחלחל להערכת מצב, לניסוח דוחות, לאומץ לומר "המלך עירום", ובעיקר ליכולת של ארגון מודיעיני להיות מקצועי גם כשהוא לא נוח לשלטון. ועדת החקירה שתקום יום אחד למחדלי השבעה באוקטובר, תגלה שזהו אחד הכשלים המרכזיים שהובילו לאסון ההוא, והנה ראש הממשלה ממשיך באותו קו של החרבת כל מנגנוני הבקרה של מדינת ישראל.
זוהי הבגידה הגדולה - לא פחות מסוגיית הכסף הקטארי שהסריחה את לשכת ראש הממשלה. אין צורך להכיר לעומק את נ' כדי להבין את העסקה: החלפת עצמאות בתלות, מקצוענות במשמעת פוליטית. אין צורך בתיאוריית קונספירציה, מספיק להסתכל על הדפוס: ריסוק כל שומרי הסף, פגיעה בארגוני הביטחון, ריסוק מערכת העצבים של הדמוקרטיה הישראלית הרעועה.
גם מי שתומך בראש הממשלה צריך לשאול את עצמו שאלה אחת, פשוטה: האם היית רוצה שבשב"כ ישרתו מפקדים שחושבים קודם כל "מה נכון למדינה", או כאלה שחושבים קודם כל "מה נכון לנתניהו?" אם התשובה השנייה היא הנכונה, אל נא נתפלא שהשב"כ יהפוך מכלב שמירה של הדמוקרטיה, לכלב שמירה של בעל הבית, ויתקשה להתמודד עם טרור מבית ומחוץ, משום שרבים מאוד שהדנ"א שלהם שונה יפרשו מהארגון שאינו פועל עוד על פי הערכים שאליהם חונכו.
יש מי שיאמר: "מה אתם רוצים, הכל חוקי, אתם שוב מגזימים. כל אחד ממנה את האנשים שלו". ובכן, גם להרוס בית עם פטיש זה חוקי, אם הבית שלך. אבל המדינה איננה הבית הפרטי של אף אחד. המדינה היא חוזה עדין בין אזרחים למוסדות. וברגע שהמינויים הביטחוניים הופכים לעוד חוליה במאבק ההישרדות הפוליטי - החוזה נקרע, גם אם זה עדיין לא נכתב באף פסק דין. מוזמנים ללמוד מההיסטוריה, ומחורבן הממלכות היהודיות בעבר.
דמוקרטיה איננה רק יום בחירות. דמוקרטיה היא היכולת של מערכת להגיד לראש ממשלה "לא", היכולת של ארגון ביטחוני להתריע בלי לחשוש, והיכולת של הציבור לדעת שהשומר בשער לא נבחר בגלל העמדות הפוליטיות אלא בזכות הניסיון והיכולת המבצעית.
אם אנחנו רוצים להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית באמת, וכנראה מדינה בכלל, הגיע הזמן להתעורר. כי כשהאוויר מתחיל לצאת מהצמיג, בהתחלה הנסיעה עוד נראית בסדר, עד הרגע שבו אתה מתעורר על הג'אנט, בלי יכולת לתקן, על הכביש המהיר - בדרך לתהום.