מתברר שלכל מטבע יש גם צד שני. לפני שנה זעקו חברי אופוזיציה ופרשנים בתקשורת על מעורבות היתר, לדבריהם, של אנשי הממשל החדש בארה"ב בדיונים הביטחוניים בישראל. היו אלה ימים בהם ממשל טראמפ שזה עתה נבחר שלח נציגים בכירים לתוך דיוני הקבינט ולרגע הצליחו לשכנע שארה"ב היא בעל הבית החדש של ממשלת ישראל. הופכים אותנו למדינה ה-51 אמרו.
התוצאה ידועה: ישראל קיבלה את כל חטופיה החיים, מחזיקה במקביל במחצית מרצועת עזה, ומתקדמת באיטיות עם ההסכם עליו חתמה לפירוז עזה, שיקום רק בתיאום, ופתיחת מעבר רפיח לבריחת האוכלוסיה למצרים ומשם לכל עבר. הדבר היחיד שנותר שלא לשביעות רצונה של ישראל הוא עניין רני גוואילי. לא מדובר בדבר פעוט. תקדים הדר גולדין ואורון שאול העביר את כולם שיעור קריטי במחיר העצום של השארת חטופים בשטח. 7 באוקטובר הבהיר באמצעות דם ודמעות מה קורה כשמחליטים להבליג, לדלג על סעיפים, ולהכיל הכלות קטנות, שצומחות למפלצות ענק.
אבל כעת המצב התהפך. מי שמוביל את המערכה האיראנית החדשה היא ארה"ב. וישראל היא שמעורבת הפעם עד צוואר. היא לא רק מעודכנת, היא בתוך קבלת ההחלטות. גורם אמריקני בכיר הגדיר זאת השבוע "נדמה שישראל יושבת יחד איתנו באותו חמ"ל". רבים מבעלי בריתה של אמריקה דחפו לכיוון אחד. בעלי ברית גדולים וחזקים: סעודיה, קטאר, בריטניה ומדינות אירופאיות נוספות. ישראל דחפה לכיוון השני.
כבר מהרגע הראשון הכריע דונלד טראמפ בעד הגישה הישראלית. לא רק ברמת העיקרון, גם ברמת הפרטים. יעדים, מטרות, שיתופי מודיעין. מעולם לא היה תיאום כזה. גם לא במלחמת המפרץ בשנות התשעים. מהמדינה ה- 51 שנגררת אחרי ארה"ב, הפכה ישראל בעיני רבים בעולם, וכנראה גם במציאות, כבעלת הבית. כזאת שנותנת את הפקודות. לא סתם האשימו השבוע גורמים רבים, מהעולם הערבי ועד המערבי, אפילו בתוך הממשל האמריקני עצמו, כולל הבדלנים במפלגה הרפובליקנית והפרוגרסיביים של המפלגה הדמוקרטית, שישראל גוררת את טראמפ להרפתקה צבאית מסוכנת. תפיסתם שגויה, ניתוחם מדויק.
אגב, זה כבר קרה. במבצע "עם כלביא". עכשיו כבר ברור שבנימין נתניהו ידע מהרגע הראשון שישראל היא שצריכה להתחיל אבל הרגל המסיימת, הפצצת הכורים באמצעות מטוסי ה-B2, תיעשה על ידי צבא ארה"ב. גם פה התהפכו היוצרות. מי שמתחיל היא אמריקה. מי שעשויה להצטרף היא ישראל. בניגוד למלחמת המפרץ שם תבע הממשל איפוק מישראל. לא להגיב על ירי הטילים של סדאם חוסיין על ערי ישראל אלא להשאיר לארה"ב ובנות הברית את כל העבודה. הפעם לא תבקש אמריקה להישאר בצד. אם איראן תירה על ישראל, טראמפ ישמח שישראל תצטרף למערכה. היא כבר הוכיחה עליונות אווירית כשעשתה בשמי איראן כבתוך שלה. חלוקת המטרות והמשימות כבר נעשתה. הביצוע רק עניין של זמן.
האדמו"ר נשאר לבד
ההתפתחויות הדרמטיות משולבות בלו"ז הפוליטי. יותר ויותר גורמים הקרובים לנתניהו דיברו איתו בשבועיים האחרונים על הצורך ללכת לבחירות בהקדם. דחיה לא תועיל לך, אמרו לו. השחיקה תהיה גדולה. חוק הגיוס יהרוס את הליכוד וישמש פרס גדול לנפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויועז הנדל. הליכוד עכשיו בשיא כוחו בסקרים - 35 מנדטים. זה לא יגדל, זה רק יירד.
נתניהו כהרגלו לא השיב אלא רק הקשיב. בינתיים הוא ממשיך כרגיל. בחירות בספטמבר. לפני החגים. לא הרבה זמן אחרי ביקור טראמפ ואולי, אם הבחירות יהיו בין ראש השנה ליום כיפור, או בין כיפור לסוכות, עוד יספיק ראש הממשלה לשאת את נאומו השנתי באו"ם דקה לפני פתיחת הקלפיות ולא כראש ממשלה בסימן שאלה אם יהיו לפני.
נתניהו מנהל את האירוע הפוליטי כאילו אין בחירות, חוק הגיוס, תקציב, אבל נערך לבחירות כאילו אין ממשלה. אחרי שבשבוע שעבר הסתיימה ישיבת מועצת גדולי התורה ללא הודעה על החלטה, בלשכת נתניהו חגגו. לא התפרסמה החלטה, וגם לא תתפרסם, אמרו. לא בעוד שבוע ולא בעוד עשרה ימים. האדמו"ר מגור שוב הפסיד, אחרי שכשל בגיבוש קואליציה חרדית כשביקש לחולל משבר סביב הרווחים הכלואים, אבל נשאר לבד.
בסביבת נתניהו אולי שכחו כי במאבק אחר, האדמו"ר מגור כן הצליח - להציב לנתניהו אולטימטום על חוק הגיוס. אמנם היה זה אחרי דחיות ועיכובים אבל בסופו של דבר הוא הצליח להוביל את כל המפלגות החרדיות, לרבות דגל התורה וש"ס, לפרישה מהקואליציה. זו אמנם הצלחה אבל חלקית. למרות הפרישה, הממשלה לא נפלה. למרות המרד מי שממשיך להנשים אותה הן המפלגות החרדיות. בלעדיהם אין רוב.
נתניהו משוכנע שאי הודעה על התנגדות מצד מועצת גדולי התורה יכולה לספק את הרוב הדרוש להעברת חוק הגיוס. אם הייתה הודעה ברורה - היו כל ארבעת חברי הכנסת של אגודת ישראל מחויבים להתייצב במליאה ולהצביע נגד החוק. באין הודעה יכול חבר כנסת אחד להחליט שהוא חולה באותו היום, לא לבוא למליאה או להימנע במקום להתנגד - והחוק עובר. זה על הקשקש, אבל הסיכוי לא רע.
במקביל, כאמור, נערך נתניהו לבחירות. בפעמים הקודמות דאג ראש הממשלה לשלושה שריונים ברשימת הליכוד, אבל התקשה למצוא את המועמדים המתאימים עד הרגע האחרון. זה לא מפריע לו לדרוש הפעם חמישה. בניגוד לדיווחים ולפרשנויות, לנתניהו יהיה רוב במרכז המפלגה כדי לשנות את החוקה. והמרוץ למציאת מועמדים כבר החל.
שניים נתניהו כבר סימן והיו בוודאות גבוהה חלק מרשימת השריונים: ירון בוסקילה, מנכ"ל ארגון הביטחוניסטים. ודדי שמחי, ששכל במלחמה את בנו גיא הי"ד, ושנלחם כבר תקופה ארוכה בשוחות העוינות של אולפן שישי בחדשות 12. גם שמו של איציק בונצל, ששכל במלחמה את בנו עמית הי"ד, וממקימי פורום הגבורה, נשקל ברצינות רבה.
ברשימת השלילה: הדר מוכתר, שתיאלץ כנראה להתמודד בעצמה על משבצת האישה החדשה בליכוד, ונתניהו ייאלץ למצוא אישה אחרת לעטר את רשימת משורייניו, וכן יו"ר תנועת הביטחוניסטים אמיר אביבי. די בשורה אחת בקורות החיים שלו, כראש לשכת הרמטכ"ל בוגי יעלון, כדי שמועמדותו לא תישקל.
בחירתו של בני
בני גנץ משנה כיוון. כדי לנסות לבלום התנגשות חזיתית באחוז החסימה הוא יצא השבוע בקמפיין חדש שמנסה לרכוב על הסנטימנט הציבורי לאחדות, אותו זיהה כבעל קהל רב, והודיע כי החליט לקראת הבחירות הבאות לשבור את החרם האופוזיציוני על נתניהו. אבל יש לו תנאי: ממשלה בלי איתמר בן גביר. "הקיצוניים" בחוץ, הבהיר גנץ והוסיף כי באותה מידה ישלול גם ישיבה בממשלת שינוי נוספת הנשענת על קולות הח"כים הערבים. הממשלה ההיא, הסביר, הוכחה כטעות. אי אפשר היה לזוז מילימטר בחוקים והחלטות הקשורים לחיילי צה"ל או לשיקולי ביטחון, ועל הטעות הזאת, אחרי ה-7 באוקטובר, אסור לחזור. הזירות המלחמתיות עדיין פתוחות ולא ניתן רק על בסיס הרצון העז לסלק את נתניהו מהשלטון, לשעבד את צרכי הביטחון למפלגה ערבית שתתנגד לכל דבר.
גנץ גם שולל את עמדתו של מי שהיה שותפו עד לא מזמן, גדי אייזנקוט, ומסרב אפילו להשביע ממשלה כזאת רק לצורך פירוק. כלומר, להרחיק את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ואז להכריז על בחירות תוך שימור הממשלה בידי המרכז-שמאל כממשלת מעבר. לדבריו, מהלכים מעין אלה הם שהביאו לניצחון הימין, שרק התחזק בעקבות הקמת ממשלת השינוי שלא שרדה זמן רב - ובפועל עשויים להביא לכך שבן גביר יגדל ל-20 מנדטים רק בשל תעלול דומה בעתיד.
האם זה אומר שגנץ הצטרף למחנה הימין ויצטרף בכל מקרה לממשלת נתניהו הבאה? ממש לא. גנץ הבהיר שלא יספק לנתניהו את האצבע ה-61, כלומר אם מחנה הימין יקבל 60 מנדטים ומטה, לא יצטרף לממשלה. גנץ לא היה ברור בנוגע למה יקרה במצב שבו ישמש לשון מאזניים, כלומר מצב בו נתניהו לא מגיע ל-61 ואילו השמאל לא יכול להרכיב ממשלה ללא מפלגה ערבית. לא מדובר בתרחיש מופרך. הוא כבר קרה. וגנץ אכן שימש לשון מאזניים.
בבחירות 2020 בחר גנץ להצטרף לנתניהו ולהקים איתו את הממשלה הפריטטית. בבחירות 2022 בחר להצטרף לשמאל להדחת נתניהו והעדיף ממשלה הנשענת על רע"מ. אם על שניהם הוא אומר כעת שמדובר היה בטעות, מה יעשה בפעם הבאה? גנץ אומר שתהיה זו בחירה בין רע לגרוע. וההחלטה תתקבל רק בזמן אמת אם וכאשר. אבל ההערכה המבוססת יותר גורסת שיעדיף את ממשלת השינוי. עם הערבים.
גנץ מנסה לדלג על מה שעומד להיות לב הקמפיין של הבחירות הבאות, בעיקר מצד הליכוד. לשמאל תהיה יכולת להרכיב ממשלה רק עם הישענות על הערבים. זה לא עניין פעוט. זה עניין מרכזי ומהותי. אין ראיון שגנץ לא יישאל על הנקודה הזאת במהלך חודשי הקמפיין, וכמוהו גם שאר ראשי מפלגות השמאל. לא יתאפשרו התחמקויות. כל אחד מהם, גנץ כמו בנט, אייזנקוט, יאיר גולן, יאיר לפיד, הנדל וליברמן ייאלצו לבוא עם תשובות ברורות מוכנות מראש. גולן ואייזנקוט כבר די ענו. הם יישבו עם הערבים. השאר יצטרכו להסביר איך יקימו ממשלה בלעדיהם. אבל גנץ עוד לא שם. המאבק שלו כעת הוא לא על דמותה של הממשלה הבאה אלא צליחת אחוז החסימה מלמעלה.
בינתיים חושף הקמפיין של גנץ עובדה אחת ברורה. גם ראשי השמאל לא מאמינים לסקרים שמתפרסמים ברוב כלי התקשורת, המעניקים כבר חודשים ארוכים ניצחון סוחף לגוש השמאל גם בלי הערבים. למעשה אפשר לקבוע כבר עכשיו בוודאות כמעט מוחלטת שלא תיתכן ממשלת שינוי נוספת בלעדיהם.
מי שבא לעזרת חברים הוא מנסור עבאס, שבעוד שגנץ, ובמידה רבה ליברמן, מתעקשים שלא יישבו עם מפלגה ערבית כמו בפעם הקודמת, פועל בכל כוחו להכשיר את הלבבות לישיבה נוספת בממשלת מדינת היהודים. זה התחיל בהודעתו שהחליט להתנתק מהאחים המוסלמים וממועצת השורה. הוא הבין שבאקלים הנוכחי הציבור הישראלי ברובו לא יסכים לשותפות עם ארגון שאפילו דונלד טראמפ הכריז שמדובר בארגון טרור. ואחרי ה-7 באוקטובר לא רבים יתייחסו בסבלנות לעובדה שבכל הצבעה גורלית תכסוס ממשלת ישראל ציפורניים בהמתנה להחלטת מועצת א-שורה, שבלעדיה שוב לא ניתן יהיה לזוז ימינה או שמאלה.
עבאס לא הסתפק בכך ובמהלך מחושב נוסף הודיע שישקול לצרף למפלגתו נציג יהודי, כמו שיש במפלגת חד"ש. אולי עם דמות אפילו פחות קיצונית ושנויה במחלוקת מעופר כסיף. כל אלה נועדו להסתיר את האמת הפשוטה שרע"מ הייתה ועודנה מפלגה מוסלמית לאומנית, לא חשוב באיזה עוד מהלכי מתק שפתיים יבחר העומד בראשה לנקוט כדי להכשיר אותה.
על מה השמחה?
הדיווחים בארה"ב על כך שטראמפ וראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדני מסתמסים לא מעט מאז פגישתם האחרונה בבית הלבן, עוררו גלי שמחה במחנה מתנגדי נתניהו, שייחלו בקול שהבמה המרכזית של ראש הממשלה, בעצרת הכללית של האו"ם, ניטלה ממנו. ממדני הרי הודיע שאם נתניהו ידרוך בעירו, משטרת ניו יורק שבפיקודו תעצור אותו על פשעי מלחמה. והחבר החדש טראמפ לא יסייע לראש ממשלת ישראל ויאפשר לו לבצע את זממו.
ראשית, שמחה על כך שראש ממשלה, כל ראש ממשלה, מבוקש על כך שניהל מערכה צבאית צודקת מאין כמותה, מעידה על סולם ערכים קלוקל ומביש. איש בימין לא שמח על כך שציפי לבני נאלצה במשך שעות להישאר על המטוס בלונדון לאחר שהתקבל דיווח על כך שהיא עשויה להיעצר בעקבות מעורבותה במלחמת עופרת יצוקה בעזה כשרה בממשלת אולמרט, על אף שמדובר היה ביריבה פוליטית. כל צו מעצר כזה כמוהו כצו מעצר נגד ישראל, נגד אזרחי ישראל כולם. טיפשות גדולה לחשוב אחרת. שנית, כל התיאוריה הזאת תקרוס כשראש הממשלה יעמוד בחודש ספטמבר הקרוב על במת האו"ם ויישא את נאומו השנתי. ההכנות לביקורו כבר החלו. הם לא ישתנו בגלל ממדני.
כשנבחר ראש העיר החדש, ישראל הרשמית שתקה. לא ברכות ואיחולים וגם לא קללות ואזהרות. מי שאמון על קביעת המדיניות הישראלית ביחס לממדני הוא הקונסול הכללי אופיר אקוניס יחד עם שר החוץ גדעון סער. השניים שוחחו כבר כמה פעמים מאז הבחירות העירוניות והמדיניות שנקבעה, אם ניתן לסכם במשפט: מעשיו ירחקוהו ומעשיו יקרבוהו.
השבוע למשל תבע אקוניס ממדני לגנות את הפגנת תומכי החמאס שהתקיימה ברובע קווינס. תוך שעתיים ממדני ציית וגינה בתוקף. מנגד, כשממדני חזר על אמירתו שנתניהו ייעצר - חטף מאקוניס מתקפה קשה. עד לרגע זה לא התקבלה הזמנה מלשכת ראש העיר לקונסול הישראלי, בספק אם תתקבל, וספק עוד יותר גדול יתעורר אם כן תתקבל - אם אקוניס אכן יתייצב.
אקוניס הוא לא הנציג של ישראל בלשכת ראש העיר אלא בעיר כולה. כל יוזמה של העירייה החדשה להצר את צעדיהם של היהודים המקומיים או נגד ישראל - תתקל בהתנגדות ובמתקפה. מבחינת אקוניס הסכנה הגדולה ביותר היא התעלמות מאירועים אנטישמיים או אנטי-ישראליים, שעשויה לסכן פיזית את היהודים והישראליים בניו יורק. אקוניס לא יוכל להתייצב לפגישה עם מי שלא מכיר בקיומה של מדינת ישראל, כלומר בקיומו שלו כמייצגה. בשבוע שעבר פגש אקוניס את מושלת מדינת ניו יורק. בשבוע הבא ייפגש עם יו"ר מועצת העיר, ממפלגתו של ממדני, ג'ולי מנין - חברת הזרם המרכזי במפלגה.
המצעד הישראלי השנתי בשדרה החמישית יצעד כרגיל. בשבוע שעבר התקיימה פגישה ראשונה בפדרציה היהודית של ניו יורק המארגנת את המצעד הצועד כבר כמעט שישים שנה. כנראה לראשונה יהיה זה ללא ראש העיר שיעמוד בראשו. הערכה היא שממדני, גם אם יוזמן, לא ייעתר להזמנה וייעדר מהמצעד. זה לא יפריע כהוא זה למצעד להמשיך לצעוד. על אפו ועל חמתו.