ההשתלטות העוינת הושלמה: כך נראה שב"כ בעידן זיני

ההשתלטות העוינת הושלמה. מה עושים כשחקירת קטארגייט מסרבת לגווע אלא להפך, מתפתחת, מסתעפת, צוברת נפח? איך "מכבים" אותה, כש"צחי הכבאי" ברוורמן עצמו תחת חקירה? אפשר לבקש מדוד זיני, הרי הוא חייב לנו, אבל זיני בניגוד עניינים ולא יכול לעסוק בקטארגייט. מי שעסק בפרשה עד עכשיו היה סגנו, ש'. איש שירות ותיק, רב-עלילות, ניסיון וקרדיטים.

אז זהו, שלפני כמה שבועות נודע כי ש' פורש אחרי 30 שנות שירות. זיני מינה אתמול במקומו את נ'. הנ"ל מתאים לתפקיד סגן ראש השירות כמו שאני מתאים לתפקיד אב הבית במעון ראש הממשלה (הנוכחית). אבל הוא ביביסט על סטרואידים, מקורב מאוד למאיר בן שבת, המקורב לנתניהו, ולנתניהו עצמו. על הדרך, הוא גם חוזר בתשובה, מה שמתאים כנראה לתפיסת העולם של זיני עצמו.

עקרונית, נ' היה אמור להיות האחראי על חקירת קטארגייט - הנדנוד הזה שנדבק לנו לנעל ומסרב להשתחרר ממנה. אלא מה? אתמול התברר כי הוא מסר עדות פתוחה במשטרה בפרשה, כך שהוא מנוע מלעסוק בה.

לנ' אין ניסיון, אין רזומה, אין קרדיטים. אלה שיש לו, שליליים. לפני כעשור היה בתפקיד במרחב דרום כשמאבטח של השב"כ נהרג בירי דו־צדדי. עד היום, אף אחד לא מבין איך נחלץ מהאירוע הזה ללא פגע.

נ' גורר אחריו בעיה נוספת: תקרית שאירעה בשנת 2016, שבה היה ראש חטיבה במרחב דרום. במסגרת התקרית נורה ונהרג מאבטח של השב"כ, מאש כוחותינו. התקרית נגרמה בגלל חוסר תיאום בין פעילות שב"כ לפעילות צה"ל. נ' אמור היה לאשר את התוכנית המבצעית שבמסגרתה אירע האירוע החמור.

התקרית הזו מוכרת היטב לעשרות בכירי שב"כ בהווה ובעבר. בעקבותיה מונה בארגון קצין בודק שמסקנתו הייתה ברורה: נ' הוא האחראי. לפיכך, נ' ננזף על ידי אחד הגורמים הבכירים שמעליו. זמן קצר אחר כך פרש מהשב"כ. על פי אחת הגרסאות, סוכם שיפרוש בעקבות התקרית שבה נהרג המאבטח. אם זה נכון, הרי שהנ"ל בעצם הורחק מהשב"כ ועכשיו הוחזר אליו כסגן ראש השירות.

אבל לא אלמן ישראל. מתברר שנ' לא קיבל על עצמו אחריות לתקרית הזו, גם לאחר שנמצא אחראי וגם לאחר שננזף. זה הופך אותו למועמד המושלם לתפקיד, ככל שזה תלוי בנתניהו. הרי הבריחה מאחריות היא תנאי ראשון ודרישת תפקיד בסיסית כשמתגייסים לשירותו של ראש הממשלה הנוכחי.

יש עכשיו בצמרת הארגון ראש שירות חסר ניסיון שב"כי, שמנסה ללמוד את הארגון ותפקידיו, שלא עסק במודיעין ולא מכיר את ליבת העיסוק והמשימות ולא צבר שם קילומטראז' כלשהו. לידו היה, עד עכשיו, סגן מנוסה, בקיא ואמין. אז זהו, שכבר לא. הסגן החדש נקרא אל הדגל שמונה שנים לאחר שפרש, תפקידו הבכיר ביותר היה די זוטר (תא"ל), הוא לא היה ראש מרחב (מקביל לאלוף פיקוד), הוא לא היה בתפקיד מטה משמעותי, אין לו הנפח והניסיון הנדרשים לתפקיד סגן ראש השב"כ, בעיקר כשראש השב"כ עצמו הוא טירון שרק עכשיו יצא מהניילונים. שני אלה מובילים את ארגון הסיכול הממונה על חיינו, ושיהיה לכולנו בהצלחה. אבל היי, אנחנו כבר יודעים שהמשימה העיקרית שלהם היא לא ביטחון המדינה, אלא ביטחון המשפחה. ושם דווקא מבסוטים.

קוראי הטור הזה יודעים שאני לא נמנה עם אלה שבאופן אוטומטי מבקרים מינויים של חובשי כיפה במערכת הביטחון או צה"ל. להפך. בוגרי הציונות הדתית משביחים את צה"ל ואת המערכת, לתפארת מדינת ישראל. כך היו יורם כהן בשב"כ, יעקב עמידרור באמ"ן, האלופים ישי בר, אלעזר שטרן, אליעזר טולדנו, תא"ל אפי איתם, שמנע מלחמת אחים בגופו בימי ההתנתקות, ועוד רבים רבים וטובים מאוד. אצל כל אלה, התכונה הנוספת ליד האמונה, הייתה הממלכתיות. בסוף, המדינה מעל הכל.

נדמה לי שהסכר הזה נפרץ. זיני, איש דתי מהאגף הקיצוני, לפחות כיהן כאלוף בצה"ל. כן, אלוף זוטר, אחרי תפקיד לא משמעותי אחד, כמו רומן גופמן שקיבל את ארגון הביון השני: אלוף זוטר, אחרי תפקיד לא משמעותי אחד. שניהם מינויים שלא כדרך הטבע, אבל הם יכולים לעבור איכשהו. נ' זה מינוי מהמקפצה. זו התרסה. הם כבר לא מנסים להסתיר את העובדה שמה שמעניין אותם זה לא ביטחון המדינה אלא השתלטות פוליטית על כל מוקדי הכוח. אחרי שהסתערו על שומרי הסף ומשרתי הציבור, הם מסתערים עכשיו על מערכת הביטחון. והם לא לוקחים שבויים. אז אני לא יודע אם אפשר כבר לקבוע שגם השב"כ נפל. מה שאפשר זה לדאוג שמא המדינה נפלה.

המינוי של נ' הוא מינוי של נתניהו. הקול קולו של זיני, הידיים ידי ביבי. אפשר לנסות פיילוט דמיוני: אם עכשיו היה ראש הממשלה מבקש מראש השב"כ שיחתום "על עיוור" (בלאנקו) על מכתב לבית המשפט שקובע שהוא לא יכול להעיד בגלל סיבות ביטחוניות, האם יש מצב שראש השב"כ יחתום על נייר כזה? רונן בר, כזכור, סירב. לכן הוא כבר לא איתנו. זיני? יכול להיות שזיני בניגוד עניינים. האם נ' יחתום? כמעט כל מי שמכיר אותו, חושב שכן.

נתניהו מגשים ומיישם את הנאום שנאם בפני בכירי מערכת הביטחון ושרי הקבינט, כשחזר מהמפגש הראשון עם הנשיא דונלד טראמפ בקדנציה הנוכחית. נאום שנחשף כאן וקיבל את השם "נאום הנאמנות". הוא מנקה את האורוות, מחליף את כולם ומביא במקומם אנשים שהתכונה החשובה היחידה שלהם היא נאמנות. כשמדובר בראש הסגל או ביועץ המדיני או במינוי אישי כלשהו, זה לא טוב, אבל לא נורא. כשמדובר בראשי המוסד והשב"כ וסגניהם, זה איום ונורא. ראו הוזהרנו.

האם כל מה שנאמר כאן הוא סיבה להתייאש? להפך. כל מה שנכתב כאן הוא סיבה להתעשת, להתנחש, להתאמץ יותר כדי להביא את השינוי. כי בסוף, האמת חייבת לנצח. הרי ההיבט החמור באמת בפרשת קטארגייט (להבדיל מפרשת ההדלפה ל"בילד") הוא ההיבט הציבורי. המוסרי. האישי. האתי. הריקבון הלא ייאמן שנודף ממנה. מהעובדה הזו - שחבורת פורקי העול ומשולחי הרסן שעבדה בקודש הקודשים של המדינה סביב נתניהו, בעצם חלטרה עבור קטאר תוך כדי מלחמה וניהלה מבצעי השפעה על הראש של הביטחון הלאומי שלנו למען מממנת הטרור תוך כדי מלחמה - אי אפשר יהיה לברוח. לא בעזרת ד' ולא בעזרת נ' ואפילו לא בעזרת ש.ק.ר.

בינתיים, ממשיכים הפרסומים באשר להתנהגותם, איכותם, מידותיהם ומידת מוסריותם של בכירי לשכת ראש הממשלה לעורר בחילה. מיד לאחר שנודע על רצח ששת החטופים הישראלים במנהרות חמאס, מה שהיה דחוף לצחי ברוורמן ואלי פלדשטיין לעשות זה לגדף את שר הביטחון, יואב גלנט. "זה יטלטל את הכל", כתב פלדשטיין לראש הסגל, "זה יטלטל את הביצים של גלנט", ענה ברוורמן, "רק חבל שלגלנט אין ביצים", השווה והגדיל פלדשטיין, "שיספור את הימים שלו ויתאבד", וברוורמן חתם את הדיון האקדמי הזה ב"בן זונה".

צריך לחזור ולקרוא את הדברים, וצריך להיזכר שהאומה כולה הייתה אז נתונה במרה שחורה לאחר שהתברר כי שישה מאחינו ואחיותינו, ששרדו בגבורה במנהרות חמאס, נרצחו בדם קר. אבל המסרונים המחליאים האלה לא היו השיא, כי בדיוק בשלב הזה יצא כוח משימה נוסף של לשכת נתניהו ל"מבצע ההשפעה" המפורסם, שבמסגרתו נגנבו מסמכים סודיים ביותר מליבת הסוד של אגף המודיעין, הועברו לאנשי נתניהו, שהעבירו אותם לפרסום בארץ, כדי להטות את תשומת הלב התקשורתית מששת הנרצחים ולייצר שיח שלפיו ההפגנות משרתות את חמאס.

רצה הגורל והצנזורה הצבאית פסלה את הפרסום הזה קטגורית. לא בגלל תוכנו, שהיה לא משמעותי, אלא בגלל הדרך שבאמצעותה השיג צה"ל את המידע. מודיעין יקר ערך ומציאות, שהושג במאמץ רב. הפרסום היה גורם לחמאס להבין את היכולות המודיעיניות ואת החדירה לליבת הסוד שלו, מביא להרס המקורות המודיעיניים, מסכן חיי לוחמים וחטופים ומייצר נזק ביטחוני עצום.

מה עשו בלשכת נתניהו? סללו מסלול עוקף דרך ה"בילד", עיתון מקורב שנתניהו עצמו מקיים עם ראשיו מערכת יחסים אישית רבת־שנים. אין בספר החוקים בישראל עונשים חמורים מספיק למעשה הזה. נתניהו ניצל, כמובן, את האירוע כדי לייצר תיאוריית קונספירציה נוספת, שלפיה המידע המודיעיני הזה שהודלף הוסתר ממנו בכוונה. זה לא מחזיק מים, כי המסמך המסוים הזה היה טיוטה שנכתבה בדרג נמוך, היא לא אמורה לעבור לראש הממשלה, שמזכיר המודיעין שלו יכול להיכנס בעצמו בכל רגע נתון למאגר המודיעין הכללי ולראות הכל.

כמה מחבריי בתקשורת מובילים את הדעה הזו. רונן ברגמן ורביב דרוקר סבורים שלא רק המשטרה, גם השב"כ מורתע. הם סבורים שבחקירות ההדלפה ל"בילד" וקטארגייט ניתנו לנאשם נתניהו הנחות סלב, נעשו מאמצי־על כדי לא לחקור אותו, כדי שהחקירה לא תוביל אליו, כדי שלא ייאלצו להתמודד שוב עם כל ההשלכות של חקירת ראש ממשלה, מכונת הרעל וכל הג'אז הזה.

אני נוטה להסכים. ההנחות המפליגות לנתניהו החלו כבר בשחר חקירות תיקי האלפים. החומרים שהצטברו שם היו מקיפים בהרבה ממה שנחקר. האישורים שאביחי מנדלבליט נתן היו מצומצמים. לא ננקטו צעדי חקירה מתבקשים, מהסוג שננקט גם ננקט במקרה של אהוד אולמרט, משה קצב ואחרים. הרי אפילו השופט מנחם מזרחי, בבית משפט השלום בראשל"צ, שלא ממש זורם עם המשטרה בקטארגייט, אמר אתמול שזה מחדל שראש הממשלה לא נחקר בפרשה. ואסור לשכוח איך החוקרים הגיעו לחקור את יונתן אוריך, אבל הוא אמר להם שזה לא נוח לו והם פשוט ויתרו וקבעו איתו לעוד כמה ימים, כדי להיות בטוחים שכל מה שיכול להשתבש בינתיים אכן ישתבש. וכן הלאה.

אבל יש כאן עוד משהו. במקרה של השב"כ, אני נוטה להאמין שלא רק הרתעה הייתה כאן, אלא גם ריסון. לשב"כ יש אמצעים דרקוניים וכוח רב, מהסוג שאין למשטרה. חשוב שהשב"כ יהיה מרוסן. גם במקומות שהחוק לא מרסן את עצמו, הוא צריך לייצר ריסון עצמי. זה נכון, השב"כ לא השתמש בחקירת פלדשטיין באמצעים המשמשים אותו לחקירת טרור. להבנתי, טוב שכך. גם בחקירת יורי הזיקוק לעבר בית נתניהו לא נעשה שימוש באמצעים הללו, אמצעים הנשמרים למקרים של פצצה מתקתקת.

אז נכון, לשכת נתניהו היא פצצת סירחון הרסנית, נגיף של ריקבון שמתפשט בכל הארץ, אבל בדמוקרטיה אסור להתיר שימוש באמצעים מהסוג הזה, אלא למקרים של מאבק בטרור והצלת חיים. הטענה כאילו השב"כ לא חקר לעומק את "פגישת השיבוש" בין פלדשטיין לברוורמן בקומה מינוס 4 בקריה, נכונה. גרסת פלדשטיין בשלב ההוא לא הייתה יציבה מספיק, הוא רצה להיות עד מדינה, אירוע שבו השב"כ לא עוסק, ושוב, כנראה שהופעל שם ריסון על ידי רונן בר. אותו רונן בר שהגברת נתניהו, על פי פרסום קודם בטור הזה, הורתה לפטר כי "הוא לא יפסיק לחקור אותנו", לכאורה.

אז מצד אחד, מאשימים את רונן בר שחיפש את נתניהו, עכשיו מאשימים את השב"כ ששמר על נתניהו, ואני חושב שהמקרה פשוט בהרבה: השב"כ וראש השב"כ ניסו להיות ענייניים. העברת רשימת נחקרים במערך ביטחון המידע לגורמים פוליטיים כמו ברוורמן, היא עבירה פלילית חמורה שצריכה להיחקר על ידי המשטרה. אבל זו אינה עבירה ביטחונית מעולמות שמירת הסוד, כמו ההדלפה ל"בילד".

כדור הצחנה הזה נמצא עכשיו בידי המשטרה. צריך לקוות שהיא תדע לבער אותו. והכי חשוב זה שעכשיו הציבור יודע במה עסקו בכירי לשכת ראש הממשלה כשישראל נאבקה במלחמה רב-זירתית ועשרות מבניה ובנותיה נאבקו על חייהם במנהרות חמאס. הם עסקו בטינופים, במבצעי השפעה לטובת קטאר, מממנת החמאס, והיו ממוקדים במשימה החשובה האמיתית שלהם: מילוטו של בנימין נתניהו מאחריות לאסון הכבד ביותר שקרה לנו מאז השואה. שאלה נוספת היא מה ידע או לא ידע נתניהו עצמו על פעילותם. אם תשאלו אותי, זו שאלה רטורית.

בעולם מתוקן, הייתי צריך לפתוח את הטור הזה בנושא אחר. לכאורה שולי. לא איראן, לא קטארגייט, לא שלב ב' בעזה, לא משפטי נתניהו - שירות נשים בצה"ל. בעיקר בעקבות ג'יהאד טרי מבית מדרשו של ינון מגל, האורקל העליון של הביביזם, האיש שאין משימה הקטנה למידותיו כשמדובר בצורך הקיומי להנצחת והאדרת אדונו, בנימין נתניהו.

השבוע הוא נשא באוזניי, וגם בערב לעיני צופיו, נאום הסתה מופתי שהשורה התחתונה שלו שלא צריך נשים בצה"ל. צריך להוציא את הנשים מצה"ל. צבא צריך להיות גברי. מקומן של הנשים אינו על מדים. זה פוגע בערכים יהודיים, זה פוגע בלוחמים דתיים וגולת הכותרת: זה מחליש את הצבא. צבא עם נשים זה צבא תבוסתני, "פרוגרסיבי", צבא של תבוסות ומפלות. צבא על טהרת הגברים הוא צבא מנצח, עטור תהילה, צבא של הישגים וגיבורים.

למה הייתי צריך לפתוח עם הנושא הזה? כי הוא חשוב יותר מכל השאר. הוא מבהיר על מה אנחנו נאבקים. לא ימין מול שמאל. זה נגמר מזמן. ברוב הנושאים הביטחוניים יש כמעט קונצנזוס: כולם רוצים שהמשטר באיראן ייפול, כולם רוצים לפרק את חיזבאללה מנשקו, כולם רוצים לפרק את חמאס מנשקו (בואו נתעלם לרגע מ"הניצחון המוחלט" שלא הושג בעזה), רוב גדול לא מאמינים במו"מ מדיני או בפתרון שתי המדינות במצב הנוכחי, עד שלא יוכח שיש לזה פרטנר בצד השני (גם בצד שלנו אין, אגב).

העימות הוא בין הדמוקרטים-ליברלים, לבין השמרנים-משיחיים. בין אלה שרוצים להחזיר אותנו לימי הביניים, לעטוף את הנשים בבורקות וצ'אדור, לגרש אותן קודם מהצבא, אחר כך מהאקדמיה, אחר כך מהעבודה ואחר כך מהזירה הציבורית והפוליטיקה - לבין אלה שמאמינים בשוויון זכויות, בנאורות, בערכים שעליהם הוקמה המדינה הזו, במצוינות שהקנתה לנו את הניצחונות הכי גדולים שלנו.

באותה נשימה שבה הינון מגלים מפארים ומהללים את האיראנים המפגינים ברחובות ונקטלים בהמוניהם על ידי המשטר, הם מגדפים את ה"קפלניסטים", את הליברלים, את השמאלנים, את שוחרי הדמוקרטיה הליברלית. הם עושים את זה בלי להבין את הפרדוקס. הם עושים את זה בלי להבין שהמפגינים באיראן הם קפלניסטים. קפלניסטים פרסים על מלא.

הרי על מה נאבקים ההמונים באיראן? בדיוק על זה. הגל הקודם של המחאה באיראן, בשנת 2022, נקרא "מחאת הצ'אדור". אחת המפגינות, מהסא אמיני, נרצחה על ידי אנשי המשטר כשהסירה את הצ'אדור ונופפה בו ברחוב בטהרן. ניצניה של המחאה הזו החלו ב-2017 במה שנקרא "הנערה מרחוב אנקלאב", שסימלה את ההתנגדות של הנשים האיראניות לכיסוי הראש שהוא חובה באיראן ולהדרתן מהמרחב הציבורי. יש שם באיראן "משטרת מוסר" שמסתובבת ברחובות ואוכפת את הגזירות הללו.

על זה הם נאבקים, ההמונים באיראן. הם שורפים מסגדים. הם שורפים את הצ'אדור והחיג'אב. הנשים מובילות את זה. הן רוצות חופש, שוויון, חירות. כמו במערב. הם רוצים לנפץ את מדינת ההלכה השרעית, מיסודו של חומייני, ולחזור לימי השאה, אז היה אפילו איסור על צ'אדור וסממנים מסוגו. ומה קורה כאן, אצלנו? הפוך. זה מה שקורה כאן. עשרות חיילים עוזבים טקס בצה"ל בגלל "שירת נשים", וינון מגל מטיף, בקול גדול, לגירוש הנשים מהצבא.

לא, אני לא משווה את האסלאם השיעי הקיצוני ליהדות שלנו. הדת שלנו, בתצורתה המקורית, המתונה והמחבקת, היא דת יפהפייה שהנחילה לאנושות כולה חלק נכבד מערכיה. אני מכבד את הלוחמים שיוצאים מטקס צבאי בגלל "שירת נשים". חבל שהם מכבדים פחות את החיילות, אבל זו כבר הבעיה שלהם. אני מודאג מהתופעה. הרי האירוע הזה מקצין כל הזמן. ההפרדה בין בנים לבנות בבני עקיבא הייתה מתרחשת פעם בשנות העשרה המאוחרות, אחר כך המוקדמות, עוד מעט יפרידו אותם כבר ברחם אמם. וזה מתפשט לכל עבר.

מה שמדאיג אותי הוא המאמץ להחזיר אותנו לנחשלות, להסתגרות, לכל מה שמאפיין משטרים דתיים, דכאנים ודיקטטוריים ברחבי העולם. מספיק רק להעיף מבט חטוף כדי להבין שמי שמנצחים הם הנאורים. ישראל ניצחה עד היום, כנגד כל הסיכויים, את כל אויביה, כי היא דמוקרטיה נאורה, כי הנשים שלנו הן חלק מאיתנו, כי גם בפלמ"ח ובמחתרות היו לוחמות מופלאות שחירפו את נפשן, מחנה סנש דרומה, צפונה, ימה וקדמה.

צה"ל של היום עמוס לוחמות וחיילות. בשנה האחרונה התגייסו לתפקידי לחימה 4,500 בנות. כ־17% מכוח הלחימה של צה"ל היום מורכב מנשים. הצבא עצמו מכיל כ־40% נשים. ולא הכל לחימה. יחידת המודיעין 8200, שאחראית לחלק ניכר מהמודיעין המטורף שהביא לנו את כל ההישגים בלבנון, מול חיזבאללה, איראן וסוריה - עיקרה נשים. הן מבריקות, הן חכמות, הן מסורות והן מביאות תוצאות. כך בשאר החילות. ועל כל זה, הקנאים מוכנים לוותר. אין להם בעיה. הם יושבים באולפנים ומלהגים. באותה נשימה, הם גם מוכנים לפטור משירות את החרדים. אז מי ישרת בצה"ל? מי יגן עלינו? זה לא עניינם. ביבי יגן עלינו, כפי שהגן עלינו ב־7 באוקטובר. השם ירחם, כפי שריחם על 2,000 מאיתנו באותה שבת ארורה, ואחריה.

ועוד לא דיברנו על לחימת הגבורה של הנשים הלוחמות והקצינות במלחמה הנוכחית. על סא"ל אור בן יהודה המדהימה. על הטנקיסטיות שהצילו והכריעו כמה קרבות. על לוחמות הקרקל. על הפרמדיקיות בשטח. על הטייסות והנווטות. על הרופאות. על כל אלה שהיו שם, לצידם של הלוחמים הגברים, כולל אלפי מילואימניקיות תותחיות. על כל זה, הקנאים מוכנים לוותר. להחזיר את הנשים למקומן במכלאה. וכשינון מגל נושא את נאומי השטנה הללו, שאין להם שום ביסוס מקצועי, הוא לא מבין שהוא לא רק עבד נרצע של הביביזם, הוא גם אייתוללה מקומי. שלנו.

ודבר אחד קטן, אחרון: הוא טוען, מגל, שהלוחמות מחלישות את צה"ל, שצה"ל עם הלוחמות הוא צבא חלש של תבוסות. ובאותה נשימה עכורה, הוא מוסיף שהשגנו ניצחון מוחלט, שביבי שינה את המזרח התיכון, שהדברנו את חיזבאללה והשמדנו את חמאס והפלנו את האיראנים על הקרשים והעפנו את בשאר אסד. מי עשה את כל זה? ביבי, אלא מי. השורה התחתונה: על המחדל הנורא ב-7 באוקטובר אחראים כל ראשי זרועות הביטחון. על הניצחונות שהיו מאז, אחראי ביבי. מה עם הלוחמות? הן ברובריקה של המחדל. הן לא היו שם בניצחונות. זה רק ביבי. כן, אתם לא טועים. מדובר בכת.

וידוי: אני לא מצליח לשנוא את בני גנץ. אולי הבעיה אצלי. אבל זו עובדה. מנסה, לא מצליח. גם עכשיו, אחרי הריאיון שנתן לעמית סגל ולי, בנסיבות הבעייתיות הנוכחיות, כשהוא מושיט ברגע האמת, ערב הבחירות הגורליות ביותר לעתידנו את ידו לנתניהו, לא הצלחתי.

אולי חוסר האונים המובנה שלו, המגושמות הפוליטית, הרי מאז ומעולם אני נוטה לכיוון החלשים, משתדל לא להתעמר במעומרים, נותן הנחה לאלה שעושים כמיטב יכולתם, אבל לא באמת מצליחים. אוהד הפועל, אתם יודעים.

בני גנץ יצא השבוע למהלך נואש, אולי האחרון בקריירה הפוליטית שלו. פוליטית, המהלך הזה מבוסס על הנחות עבודה אמיתיות. יש בקרב מאוכזבי נתניהו סנטימנט שמאס בשסע, בחרמות, בקטטה הפנימית המדממת. בשיא השפל של נתניהו, בחודשים הראשונים אחרי טבח 7 באוקטובר, הקואליציה שלו ירדה מ-64 מנדטים ל-44 מנדטים. מאז, חלק מהמנדטים האלה חזרו (בסביבות 6-7). חלק לא. המסקנה היא שיש בצד של נתניהו 20 מנדטים פריכים. כאלה שלא בטוח שיצביעו עבורו גם בפעם הבאה. כאלה שלא אוהבים שמחרימים את נתניהו, לא אוהבים שמבטלים את נתניהו, לא אוהבים שמשמיצים את נתניהו, אבל כן מבינים שהגיע הזמן להחליף את נתניהו.

צריך לבוא אליהם בראש אחר, ברוח אחרת. גנץ מכוון אליהם. הוא יודע שיתקשה מאוד לקבל ולו קול אחד מהצד שבחר בו, הצד שהאמין בו, הצד שהתאכזב ממנו. אז הוא הולך לצד השני, ואנשיו לוחשים לנו בפינה שזו הדרך היחידה לנצח את נתניהו. להביא ממנו 3־4 מנדטים. ואת זה רק בני יכול לעשות.

נו, טוב. כבר שמענו את ההבטחה הזו כמה פעמים בעבר. כך היה כשקמה כחול לבן, עד שגנץ פירק אותה והקים עם נתניהו את ממשלת החילופים מנוחתה בגיהינום. שמענו את זה גם כשהוקמה המחנה הממלכתי, עד שגנץ פירק גם אותה, נכנס פעם שנייה לממשלת נתניהו (קבינט המלחמה) והושיט לו עזרה ראשונה וחוסם עורקים פעם נוספת.

בכדורגל יש מושג שלפיו "הטבלה אינה משקרת". בני גנץ פרץ לחיינו כדי להפיל את נתניהו. מה שיצא לו לעשות, זה להציל את נתניהו. פעמיים. גילוי נאות: בשתי הפעמים הללו תמכתי במהלך הזה. תמכתי מחוסר ברירה, תמכתי במיאוס, תמכתי בשביל המדינה. אבל זה לא הסתייע.

במעלה הדרך הצליח גנץ לגרום לטובי חבריו לעזוב אותו, מאוכזבים: יאיר לפיד, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, גדעון סער, גדי איזנקוט. את כולם נשא הרוח ולכולם יש אותו סיפור בדיוק: לכאורה, אצל בני, ישראל מעל הכל. במציאות, אצל בני, בני מעל הכל. נדמה לי שרק את נתניהו עזבו יותר אנשים. לא, לא בשביל זה הגעת לפוליטיקה, בני.

כתב ההגנה: אין לי בדל של ספק שכשהחליט להיכנס לממשלת החילופים הראשונה, תוך פירוק יש עתיד, גנץ חשב על טובת המדינה. אין לי ספק שכשנכנס (יחד עם איזנקוט וסער) לקבינט המלחמה ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר, בני גנץ חשב על טובת המדינה. בני גנץ הוא פטריוט ישראלי מהסוג הישן. הבעיה היא שזה סוג שמיצה את עצמו. הוא לא עבר עדכון תוכנה.

הבעיה שלי עם גנץ היא שאף שבשתי הפעמים האלה הוא נחל אכזבה, אף שבשתי הפעמים האלה הוא נבגד על ידי נתניהו, רומה על ידי נתניהו והושם ללעג וקלס על ידי נתניהו, הוא חוזר למקום הפשע בפעם השלישית. זו הבעיה שלי עם גנץ.

לפני הקמת ממשלת החילופים הזהירו אותו שביבי יפר את ההסכם בדקה הראשונה. אמרו לו שביבי ימצא דרך, ימצא שיטה, ימצא חרך לתקוע דרכו את הסכין. כשעלתה האופציה המופרעת שנתניהו ישאיר את ישראל בלי תקציב, גנץ לא האמין. נו, באמת, אמר למי שאמר, אתם חושבים שתוך כדי הקורונה הוא יעז לעשות דבר כזה?

הוא העז. ואז גנץ עשה את מה שעשה, פעם נוספת.

לא ניכנס כאן להסכמים שהפר בדרך. להבטחה לאשכנזי שיהיה בכל מקרה שר הביטחון, שהופרה. להבטחה לסער שיהיה תהליך של שילוב מפלגתו במחנה הממלכתי, שהופרה (זה לא מפחית גרם מהעריקה המחרידה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית שביצע סער). להבטחה לגדי איזנקוט להנהיג דמוקרטיזציה בכחול לבן ובחירות אמיתיות לראשות התנועה, שהופרה.

הוא גם לא ממש דייק בחלק מהדברים שאמר בריאיון: ממשלת השינוי לא הייתה מוגבלת ביטחונית. גם בהר הבית נשברו כל שיאי עליית היהודים. מצעד הדגלים, שפוזר בבהלה שנה קודם אצל נתניהו, צעד בגאון במתווה המקורי שלו, גם בלב הרובע המוסלמי. משכורות החיילים הועלו ב־50%. שום דבר לא באמת נמנע בגלל נוכחותו של מנסור עבאס בקואליציה. גנץ יודע את זה יותר טוב מכולם. הוא היה שם שר הביטחון.

אז למה הוא מתהפך עכשיו על מנסור עבאס? לזכותו ייאמר שהוא לא לבד. גם יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מודים שלא תהיה עוד קואליציה עם עבאס או עם מפלגה ערבית. אפשר להגיד את זה, בלי ללכלך את עבאס. זה עדיף, בני.

הבעיה היא הטיימינג. דקה לפני המאני טיים של כל הזמנים, כשהליכוד של נתניהו הפכה לסניף פרוע במיוחד של "כהנא חי", כששרים בכירים וראשי קואליציה קוראים לא לציית לבג"ץ, מבזים את נשיא בית המשפט העליון וממשיכים במתקפה פראית וארסית על הדמוקרטיה, כשמכונת הרעל של נתניהו מטנפת את כל מוסדות המדינה והוא מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית, וכשממשלתו מקמבנת חוק השתמטות כשלצה"ל חסרים 12 אלף חיילים - מגיע גנץ ותוקע מקל בגלגלי מחנה השינוי בזמן ההמראה, שהוא כידוע הקריטי ביותר להצלחת הטיסה כולה.

זאת, אף על פי שהסנטימנט שגנץ מייצג בקמפיין החדש שלו, אכן קיים בשטח. זאת, אף שגם אני חושב שאחרי הבחירות הבאות, אם אף גוש לא ישיג רוב, צריך לשקול ממשלה רחבה. זה תמיד יהיה עדיף על הממשלה הנוכחית. כל דבר עדיף על הממשלה הנוכחית.

אני מעולם לא הקדשתי תשומת לב וחשיבות להבטחותיהם של פוליטיקאים עם מי יישבו ועם מי לא ערב בחירות. ההבטחות האלה מופרות על ידי כולם, תמיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל. זו שגרה. הבעיה היא שאנחנו לא בקמפיין רגיל. אין כאן בחירות. יש כאן מאבק אדירים היסטורי בין שני גושים. גוש ציוני, דמוקרטי וליברלי, נאמן לערכי מגילת העצמאות ולערכים שהנהיגו האבות המייסדים. מולו יש גוש אנטי-דמוקרטי, חלקו אנטי-ציוני, שמטיף למשיחיות, פאשיזם, מדינת הלכה והרס הדמוקרטיה.

תקשיבו לינון מגל. עכשיו הוא רוצה לגרש את הנשים מצה"ל. כן כן. צה"ל, הוא אומר, צריך להיות צבא גברי. בזמן שבאיראן ההמונים נקטלים על ידי שלטון על המאבק הזה, של שוויון לנשים, הביביזם מנסה לגרור אותנו למחוזות האלה, של איסור על שירת נשים. ועם הגוש הזה, גנץ מנסה לעשות עסקים.

זה לא ימין מול שמאל. זה ליברלים דמוקרטים מול תומכי דיקטטורה והרס הדמוקרטיה. וברגע האמת, דקה לפני שהולכים לקלפי, בני גנץ מוציא את עצמו מהגוש שבו נולד ופעל, שבו נבחר ונשאר, ומושיט יד לצד השני. זו אינה הדרך וזה לא הזמן, בני. עוד לא מאוחר. כל מה שהיית צריך לעשות זה למחול על כבודך, להתחלף עם גדי איזנקוט ולהמשיך עם כחול לבן עד שנוכל להניף שוב, בגאווה, את דגל הכחול־לבן שהניפו אבותינו.